משנכנס אדר מרבין בשמחה
פורים, מעשה בשלושה אחים שותפים שנסעו לצורך 'עסק' המשותף למדינת סין (China) הרחוקה. ויהי בבואם תרו אחר 'בית מלון' לשכור לעצמם מיטה, כיסא, שולחן ומנורה, ולא מצאו רק חדר בקומה התשעים. בלית ברירה סברו וקיבלו. והנה, בכל ימות השבוע השתמשו במעלית (עליוועטער) אשר עמה "יעלו שמים יירדו תהומות" במהירות עצומה, אך בפניא דמעלי שבתא יצאו מבית מלונם להתפלל בביהמ"ד דמתא מנחה, קבלת שבת ומעריב, ומשחזרו מצאו עצמם אובדי עצות – 'כיצד הרגל', כיצד יעלו עתה תשעים קומות הבנין ברגל, שהרי לא ייתכן לחלל שבת ולעלות במעלית. וכך עמדו בקומת המבוא הנקראת 'לובי' חסרי אונים, כיצד יישאו אותם רגליהם עד השמים, והיאך יהא ביכולתם להתאמץ ולהתייגע כל כך…
עד שנמלכו ביניהם כי הנה חנן ה' כל אחד מהם בכשרון נדיר, ראובן נתברך בקול ערב המושך אחריו בשירתו וזמרתו את כל השומעים עד שאינם מרגישים בין ימינם לשמאלם; לעומתו, שמעון יחיד מומחה בלספר מילתא דבדיחותא; ואילו לוי הוא פה מפיק מרגליות, וכיד ה' הטובה עליו יודע להמחיש ולצייר את כל דבריו מתוך חיות ומתיקות עד שלוקח את קהל השומעים ל'מחוזות אחרים'… וקבעו ביניהם, שראובן יפצח בשירה וקול זמרה בכל הילוך שלושים הקומות הראשונות, וממילא לא ירגישו במאמץ העלייה כי יהיו עסוקים ראשם ורובם 'לשמוע אל הרינה ואל התפילה'; בהמשך יאמר דברי צחות המעלים שחוק וככה יעלו עוד שלושים קומות, ובחלק השלישי יתכבד לוי להשמיע מדברותיו עד שיגיעו בשעה טובה ומוצלחת אל מקום שהותם בקומה התשיעית.
ואכן כך עשו – ראובן הנעים להם את החלק הראשון ועלו 'בנקל' שלושים קומות, לאחריו פתח שמעון במליצות ודברי שחוק ולא הרגישו באימוץ הרגל, ולבסוף החל לוי לדרוש עד שהגיע לקומה השמונים ונסתם לו המעיין… ולא עלה על זכרונו שום מימרא נאה, 'ווארט' חזק או מעשה הגון… וביקש מהם: "הזכירו לי משהו כדי שנוכל להמשיך לעלות". ואכן הם תרמו לו מידיעותיהם והמשיכו לעלות עד לקומה השמונים ושבע… ושוב התחנן בפניהם: "הבו לי מעשה כי כבר כשל הכוח לעלות את שלוש הקומות האחרונות", עד שנזכר בעצמו ואמר להם: "שמעו נא מעשה שהיה… מעשה בשלושה אחים שהוצרכו לעלות תשעים קומות ובהגיעם לקומה השמונים ושבע נזכרו ששכחו למטה את מפתח החדר…".
לדידן ייאמר: הנה ימים באים, ימי השמחה בהם ניתן להתעלות ללא גבול, ואף הקב"ה פותח את אוצרותיו להשפיע עלינו עד שיבלו שפתותינו מלומר די. אך דבר אחד אסור לשכוח… את ה'מפתח'… כלומר, ה'מפתח' להתעלות נמצא בידינו, רק בנו תלוי ועומד אם "ממנו ניקח לעבוד…" או שנישאר אותו נחשל כ'אשתקד', וח"ו שנעלה קומות על גבי קומות ונשאיר את המפתח 'למטה', כי מה הרווחנו בכל הזמנים הגבוהים אם סוף דבר נשוב למטה לקחת את המפתח ונישאר שמה מחמת חוסר אונים וכוח.
והואיל והזכרנו 'מדינת סין' (China) נימא בה עוד מילתא: שהנה ידוע ומפורסם לכל באי עולם אודות מגיפת ה'קורונה' המשתוללת בימים אלו, כשמקורה היא במדינת סין, ובימים אלו סין 'סגורה ומסוגרת' ואין מי שיעז להיכנס אליה, ואף בעלי העסקים אשר בימים כתיקונם שוהים שם הרבה מרחיקים עצמם ממקום הסכנה כמו מאש… ובאמת, אם תתמה בפני כל אחד מהם כיצד תשב בשלווה בביתך והרי בוער בך 'צורך פרנסה'… הרי השואל לטיפש ייחשב, כי מה ל'צורך פרנסה' במקום ספק נפשות. מעתה תגדל התמיהה פי כמה וכמה על אלו האנשים המחזיקים את ה'כלים' שיש בהם לא פחות 'ספק נפשות' שהם כמגיפה המשתוללת אשר רבים חללים הפילה – מחמת 'צורך פרנסה'… מדוע כאן 'צורך הפרנסה' מעבירתו על דעתו ועל דעת קונו… שומר נפשו ונפש ב"ב ירחק מהם.
הנה, הא דאמרו חז"ל (שם) "משנכנס אב ממעטין בשמחה" הובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' תקנא סעיף א), ואילו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" לא נכתב בשו"ע (רק בדברי הגמרא). וכל כך למה? כדי שלא יוכלו לצאת ידי חובת השמחה בלימוד ההלכה בלבד על דרך שאמרו (מנחות קי.) "כל העוסק בתורת… כאילו…", רק יקיימוה בפועל ממש.
אמנם בדברי חז"ל במשנה ובגמרא הובאו שני הדינים, אלא שגבי חודש אדר קיצרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ולא האריכו במה וכיצד, ולאידך גבי חודש אב אמרו "משנכנס אב ממעטין בשמחה" וביארו בארוכה כיצד יש לקיים את ה'ממעטין' בחודש אב, ומדוע לא ביארו כיצד ובמה יש לקיים את ה'מרבין בשמחה'?
ושמעתי מאחד מצדיקי הדור שליט"א, דמי שבא להתלמד להיות 'רופא' ילמד בתוך הלימודים כדת מה לעשות באיש אשר בלע מדי הרבה תרופות בפעם אחת, כי הבולע הרבה מהן מסוכן הוא שיובילוהו 'משמגר ועד הר הזיתים'… אבל אם אחד יבלע כמות מרובה של ויטמינים, אע"פ שהדבר גרוע אבל אינו מסוכן כ"כ, ואין 'הלכה' או 'הוראה' מה לעשות באיש כזה. כיו"ב, כשמורים לנו למעט בשמחה, אזי 'להגדיל' ולהרבות את הטיפול הוא מסוכן, לזה הורו לנו הלכה ברורה באיזה דברים למעט – כגון לא להתחתן ולא לבנות בית, כדי שלא יסתכנו בעצבות יתירה, אבל בעניין 'מרבים בשמחה' אפילו אם יעברו יותר מהנצרך אין זה סכנה להיות מאוד בשמחה (ואפילו אם יגיע למצב של שמחה יתירה מן השיעור, שכבר 'עבר את הגבול' ואינו טוב) ואין צורך ל'הלכה ברורה' ו'הוראה' מה לעשות ומה לא לעשות כדי למנוע זאת.
עוד ייאמר בה, כי כאן לגבי חודש אדר לא נכתב במה וכיצד מרבין, כי אין לומר למי שזכה בלאטערי (לוטו) במה לשמוח, אלא הוא עצמו ישמח בכל העולה לפי מצבו, ועל דרך זה צריך להיות 'מרבין בשמחה' – מתוך עומק הרגשת השמחה בישועת ה', וכל אחד יבטא את השמחה כפי עניינו.
בדרך צחות שמעתי לבאר מה שנקטו חז"ל בלשונם "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", שלכאורה תמוה מהו ה'כשם' ולמה תלו הא בהא? אלא, שהרואה את חברו אוכל בשר שמן בתשעת הימים שבין ר"ח אב לתשעה בו ומשמח ב'כלי זמר' וכדו', בוודאי יצעק עליו בקול רעש גדול שהוא פורץ גדר וישכנו נחש (ראה שו"ע או"ח תקנא סי"א), כי אפילו התינוקות יודעים שבימים אלו נהגו איסור באכילת בשר ושתיית יין; כיו"ב ממש "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שאם יראה את חברו בפנים נפולות יוכיחו על כך בכל תוקף, וידרוש ממנו להסיר עצבות מלבו ולשמוח בשמחה של מצוה.
והרי השמחה צריכה להיות 'שמחה' באמת ולא רק תחת 'עול כבד' שהוא מחויב לשמוח בימים אלו, כי אז אין שמחתו שמחה. וכמו שמספרים בדרך הלצה, שפעם היה עני ואביון שהיה נאנח תמיד על מצבו הדחוק ועל החובות הרבים התלויים בצווארו. פעם הוכיחו צדיק אחד מדוע אינו בשמחה תמיד והלוא צריך האדם לעבוד את ה' בשמחה… ויהי כשמוע כן העני נאנח שוב כדרכו ואמר: "אוי, נתחייבתי בעוד 'חוב' עכשיו… וכי לא די לי ב'חובות' שיש לי עד היום…". פשיטא שזו איננה שמחה מעומק הלב כראוי.
***
רמז נפלא נתן אחד ממגידי מישרים שליט"א, כי שתי תיבות 'אני מאמין' נקראות הן בישר הן בהפוך – אם תעביר את האל"ף שבראש תיבת 'אני' לסוף תיבת 'מאמין'. ובא לומר שעלינו להיות 'מקשה' אחת של אמונה, הן כשהכל הולך למישרין (ביושר) הן כשהמצב הפוך ח"ו, ובכל אשר הוא פונה הוא נופל ונכשל ל"ע, גם אז יזעק 'אני מאמין'… כי הקב"ה אינו עושה מאומה לרעתו, והכל לטובתו הגמורה.
באחד ממסעותיו שכר הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע 'בעל עגלה' נכרי שייקח אותו עם כמה מתלמידיו למחוז חפצו. בעל העגלה קבע את דמי הנסיעה כשהוא מחשב שה'פמליה' תמנה שישה אנשים, ואמנם למעשה היו שבעה אנשים. בטרם יצא לדרכו מנה בעל העגלה את מספר הנוסעים והנה רואה הוא שבעה אנשים, תיכף ומיד הרים את קולו על ה'חוצפה' להעלות איש נוסף על מה שדיברו ביניהם מתחילה. מה עשה הרה"ק מראפשיץ שהיה כנודע 'חכימא דיהודאי'? ירד מן העגלה והחל למנות את הנוסעים, כשהוא מראה לבעל עגלה שאין כאן אלא שישה (כי הרה"ק בעצמו אינו מן ה'מנויים', שהרי בעת ה'מנין' עמד מחוץ לעגלה) וכך נחה דעת הנכרי וחזר למקומו בראש העגלה – מחוצה לה, ואף הרה"ק עלה על העגלה, אך שוב סובב את ראשו והנה הוא רואה 'מעשה נסים' – שוב יושבים בעגלתו שבעה אנשים ולא שישה… חזר הרה"ק וירד לארץ והראה לו 'באצבע' שיש כאן שישה ולא שבעה, ולא פקפק יותר העגלון ונסע למחוז חפצם לשלום. באותה שעה אמר הרה"ק מראפשיץ זי"ע, כי לימוד גדול למד ממעשה זה, כי מה שנראה 'מלמטה' אינו כפי הנראה באמת 'מלמעלה'…
וכך הוא לכל חיי האדם והליכותיו, שכאן 'למטה' בהאי עלמא נראה כ'רעה', אך המתבונן 'מלמעלה' רואה את הטובה הגדולה והאמתית שיש בזה, ואין לו לאדם אלא להאמין בקב"ה ובהשגחתו מהשמים ממעל על הארץ מתחת.
וכך אמר הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, כי דרכם של בני אדם לומר: "הנה, בהביטי על העולם נראה לי כי כאן בזה העולם אין כל סדר, כאן עומד בנין וכאן עץ – זה גבוה וזה נמוך וכו', במקום זה מסובב לו אדם חסר פרנסה ומלא בצרות ומשנהו מהלך כשצרה מסוימת מעיקה על לבו, ואילו בשמים הכל מתנהל 'מסודר' – החמה יוצאת בשעה פלונית והכוכבים בשעתם וכו'"… ובאמת, כל זה אינו נראה כן אלא למי שמביט על העולם מלמטה, אבל מהמטוס יראה כי הכל מסודר להפליא בחשבון נפלא…
באמת אמרו, אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכשרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון, וכמו שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", וביאר ב'ילקוט הגרשוני' (משלי לא) בשם ספר 'משיבת נפש', כי העני יושב בביתו ומהרהר לעצמו 'מה רבה ה'רחמנות' עלי, שהרי מכיון שלא ניחנתי בחכמה ופקחות ע"כ עני אני. ראה זה פלוני העשיר שהינו מלא בדעת ובחכמה, וחכמתו עומדת לו לעלות במעלה העשירות יותר ויותר, כי בחכמתו הרבה הוא יודע כיצד לנהל מסחרו ומצליח בה להגדיל רווחיו עד אין קץ'… אף העשיר יושב בביתו וחושב שחכמתו היא זו שהביאה לו את העשירות הרבה, ומוכיח לעצמו ממעשי העני שאין לו לחם לאכול מאחר שהוא פתי ואיש בער.
אך כאשר עשיר ורש נפגשו – והכל רואים את שניהם יחדיו, ורואים שגדולה חכמתו של העני פי כמה וכמה ואין עשיר זה אלא איש בער ולא ידע, אז יענו ויאמרו עושה כולם ה' – הקב"ה מוריש ומעשיר, לא החכמה תביא עושר לבעליה, אף לא הטפשות תחסיר לחמו, וראיה מהעני והעשיר הללו, שהעני עולה בחכמתו מעל העשיר ועשיר זה כטיפש ייחשב לעומת העני. ובע"כ תאמר שהכל מאת הקב"ה – הוא מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, בחשבונות של מעלה, עושה כולם ה'.
וכשיידע 'כלל' זה תישלו נפשו ותשקוט סערת רוחו בעסקו סביב פרנסתו (לא רק בענייני חכמה וטיפשות אלא בכל 'כשרון' המתבקש) כי יידע שהכל תלוי בידי שמים ולא במעשיו כלל.
וביד כל אחד מאתנו להעיד על חכמים מופלגים שכל 'חכמה' שהכניסו ב'עסקיהם' רק הביאה אותם לידי היזק והפסד, ולעומתם ידענו גם ידענו כמה שוטים גמורים שלא פסקו מעשות 'טעויות' ושטויות בעסקיהם – ואפילו טעות אחת לא החסירו בחייהם, וכל אלו רק העלום לגדולה ולעשירות. צא ותאמר: אין העשירות והעניות ממעשיהם של בני אדם, אלא ב'כרוז' שיצא מן השמים – איש פלוני ייעני, איש פלוני ייעשר…
סיפר אחד מ'סופרי סת"ם' מבני ארה"ב, כי באחת הקהילות בסמוך למאנסי שיפצו המתפללים את בית מדרשם ברוב פאר והדר בהוצאה של רבבות דולרים, יגיעה עצומה השקיעו עד שהתנוסס בית המדרש לשם ולתהילה. לאחמ"כ החליט ראש הקהל להשקיע מעט אף בשיפוץ ותיקון ספר התורה שבהיכל. לצורך כך הזמין את ה'סופר' הנ"ל שיבוא לראות את הס"ת. הסופר בדק את הס"ת ונזדעזע למראה עיניו, כי ספר התורה היה פסול בתכלית, ונדרש יגיעה רבה במשך ימים ושעות רבות בכדי תיקונו. הציע הסופר לראש הקהל לתקן את ספר התורה תמורת 5,000 דולרים, אך ראש הקהל שלצורך פארה של בית הכנסת מוכן היה לשפוך מעות כמים לא הסכים לשלם לסופר עבור מלאכה דחופה וחשובה זו יותר מ־500 דולרים. משיצא הסופר מפניו התקשר אל חברו שגם הוא סופר סת"ם ואמר לו: "כי לפי חזותם של ראש הקהל וקהילתו נראה שאם נשאיר את הס"ת כמות שהוא הם יקראו בס"ת זה אף שהוא פסול בתכלית – עוד רבות בשנים. הבה נתנדב שנינו מזמנינו ויחדיו נתקן את הס"ת תמורת אותם 500 דולרים ותו לא מידי, ובוודאי ישולם לנו שכר מן השמים".
ואכן ממחשבה למעשה, שני הסופרים ניגשו יחדיו למלאכת הקודש, ישבו שעות ע"ג שעות ותיקנו את ספר התורה שיהא ראוי לקרות בו כדת וכדין. משגמרו עבודתם באישון ליל יצאו שניהם (מאותה העיר שבה שוכנת הקהילה הנ"ל) לחזור לביתם. באמצע דרכם חיפשו אחר בית הכסא, ולא מצאו אלא בתוככי בית קברות נוצרי. בלית ברירה פנו להיכנס לשם. בשערי בית הקברות הלז עצר אותם 'שומר' ששאל לשמם והיכן מקום מגוריהם. ה'סופרים' לא הבינו לשם מה עוברים הם חקירה ודרישה זאת, מ"מ ברצונם להיכנס דרך השער מסרו לו הפרטים ונכנסו.
כעבור כמה שבועות קיבלו השניים מכתב מ'עורכי דין' במדינתם, בו כתוב שעליהם להתייצב לפניהם ביום פלוני. המה ראו כן תמהו – מה פשענו ומה חטאתנו כי דולקים אחרינו. בהגיע יום המיועד באו השניים והודיעו להם, כי באותה שעה שהם נכנסו ל'בית הקברות' הנוצרי התקיימה הלוויה של גוי עשיר גדול. הלה ערירי היה ולא הותיר אחריו יורשים וציווה ב'צוואתו' שכל כספו יחולק שווה בשווה בין המשתתפים בהלוויה זאת. והרי לכם 'ירושת המת' – 62 אלף דולרים (כשנים עשר ידות מהסכום שהיו מקבלים מבני הקהילה אילו היו משלמים להם כפי המקובל), ונתקיים בהם "אין אדם שומע לי ומפסיד" (דב"ר ד, ה). וכבר אמר לי 'סופר' אחד כי לפליאת הדבר יש להוסיף, שמידת הס"ת היא באורך שישים ושתיים יריעות – חושבנא דדין כחושבנא דדין.
(לקט מתוך 'באר הפרשה' תרומה)
2/742