לכבוד הרב כהן שליט"א, מדור 'סיפור להתחלה'
אשמח להעלות על גבי הכתב ולהביא את 'סיפורי האישי' ואת המסר הנלווה לתועלת רבבות אלפי ישראל.
מאז ומתמיד קינן בלבי חלום – לדעת את הש"ס. איני יודע מה הביא לחלום הזה, האם היתה זאת דרשה נלהבת מאיזה מלמד בחיידר, או שמא עיקרון שהחדיר בי איזה מגיד שיעור בישיבה קטנה, אך זאת ידעתי – אני רוצה לדעת (לא רק לסיים, לדעת) את הש"ס כולו.
עכשיו אני נזכר באנקדוטה מעניינת מימי הישיבה קטנה. באחד הסיומים הגדולים שנהוג לערוך בישיבות, הזמינו לדרוש לפני הבחורים את הגאון ר' יהושע כהן בעמח"ס 'כרם יהושע', שבקיאותו בש"ס היא עצומה ביותר, והוא ציטט בדרשתו כלאחר יד מקורות מדויקים מכל הש"ס כולו, יחד עם הרש"י והתוספות, בבקיאות מדהימה שפשוט הפליאה אותנו ונצרבה בנפשותינו.
@חלום חלמתי, ופותר אין…
אך למעשה, חלומות לחוד ומעשים לחוד. המשכתי כמו כולם במסלול הרגיל, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, ואחר החתונה כמובן שנכנסתי לכולל כמו כולם. יש לציין שאם כי בימי הישיבה הייתי לומד ואף נבחן על המסכת הנלמדת בישיבה כל שנה, כך שידעתי שאני לפחות באיזשהו כיוון כדי להגשים את חלומותי, הרי שבכולל פשוט נסוגתי אחור בעשרה צעדים. נכנסתי לכולל שהמוטו העיקרי שלו היה ללמוד סוגיות ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והרגשתי שם היתה נוראה. אחרי כל סוגיא, אחרי כל העמל וההשקעה, הרגשתי שאני נוחת על הקרקע בדיוק באותה נקודה בה התרוממתי, ללא כלום ביד, אלא עם ערבוביא ענקית של ראשונים, אחרונים, סברות ופסקים, בלי משהו מוגדר ביד. כמה שניסיתי לכתוב סוגיות, לסדר את הפרטים לעצמי בצורה ברורה בכתב ידי (או במחשב, כשהשתדרגתי כמו כולם), בסוף התוצאה היתה תמיד אותו דבר. כמו מטוס המתרומם באויר ומסתובב חודשיים בסיבובים אינסופיים סביב עצמו, ובסוף נוחת בדיוק באותה נקודה.
כמובן, לא הייתי יכול להמשיך בכולל זה עם הרגשות כאלו, ומהר מאד יצאתי משם, כשאני מחפש כולל אחר בו כן אוכל להספיק וללמוד עוד ועוד דפים, כפי שהייתי רגיל בשנות בחרותי. יש לציין שהיו לי כמה מגידי שיעורים בהיותי בישיבה, שהאהיבו עלי את לימוד הגמרא והתוספות בצורה שאי אפשר לתאר, ובמיוחד אזכור את המגיד שיעור 'בקיאות' בשיעור ב' בישיבה קטנה, שהאהיב עלי את לימוד הגמרא והתוספות ביותר בנועם מתיקות הסברתו. עד היום הנני זוכר את הטעם הטוב של התוספות הגדול בפרק 'מקום שנהגו' אודות ספיחי שביעית, ואת הר"ן הגדול ב'הנודר מן המבושל' על מין במינו, ועוד ועוד, כך שידעתי שהתורה היא אהובה ומתוקה…
כך המשכתי מכולל לכולל, אך לצערי בכולם הרגשתי שאני לא לומד עבור עצמי, ולא בדרך שאני רוצה, אלא לפי המסגרת שאני מחוייב לה בכולל. בסופו של דבר יצאתי ממסגרת הכולל והתחלתי ללמוד באופן פרטי עם בחורים, אחר כך נכנסתי לעבוד במכון להוצאת ספרי קודש, שם הנני עובד עד היום הזה.
בשלב מסוים נדמה היה לי שלעולם לא אזכה להגשים את חלומי. פשוט הנתונים לא אפשרו זאת. אין לי מספיק זמן ביום (כך חשבתי על כל פנים) כדי להשקיע בפרויקט הזה, זה יותר מדי גדול עלי, ואני נשאר במשבצת שלי. כמובן, לא זנחתי את לימוד הגמרא, ולמדתי בכל יום שעה שעתיים, אך לא בכיוון של הספק שינון וחזרה, אלא יותר במובן של לעשות רצון השם. כמו שצריך להתפלל שלש פעמים ביום, כמו שצריך להניח כל יום תפילין וטלית, כך גם צריך ללמוד כל יום.
פה ושם קבלתי קצת צביטות בלב, כמו למשל כששמעתי על אחד מחבריי שעושה סיום הש"ס, או כששמעתי על אברכים שנבחנים ב'דרשו' ועושים חיל. אך בכל אלו לא היה די כדי שאשנה כיוון. לי זה היה נראה שזה לא מתאים בשבילי, והמשכתי הלאה.
@החלטתי – הפעם לא עוד!
בסיום הש"ס הגדול במחזור הקודם, בחודש אב תשע"ב, אחזתי באמצע לימוד מסכת עירובין, וכשראיתי את המוני המסיימים החלטתי שהפעם לא עוד. אני מצטרף ללומדי הדף היומי! אך מכיון שהמוטו שלי היה שאני צריך לדעת את הש"ס, ולא רק לסיים אותו, נרשמתי במערכת המבחנים של 'דרשו', בקבלה איתנה ואמיצה להבחן כל חודש. בחודש הראשון אכן נבחנתי, אך היות ורציתי גם לזכור, ולא רק 'לסיים', התחלתי להשקיע בחזרות על גבי חזרות, וכל כמה דפים למדתי שוב ושוב עד שהרגשתי שאני כבר זוכר את הכל.
כמובן שבצורה זאת לא יכולתי להמשיך בקצב הדף היומי ולהבחן מדי חודש בחדשו, אך העדפתי ללמוד כך, כיון שידעתי שרק על ידי חזרה אוכל לדעת את הש"ס. כך, במשך כל הזמן שלמדו ברכות שבת עירובין ופסחים שקלים, חזרתי רק על מסכת ברכות; במסכת ראש השנה שוב הצטרפתי ללומדי הדף, ושוב חזרתי עליה כמה פעמים, עד שהגיעו בסדרי הדף היומי למסכת יבמות. נו, יבמות היא מסכת קשה, והתחלתי להשקיע את כל אוני ומרצי כדי ללמוד אותה ולחזור עליה כראוי, וכך, כשלמדו בדף היומי את יבמות כתובות נדרים נזיר וסוטה, למדתי רק יבמות, עד שהגיעו בסדר הדף היומי ללימוד מסכת גיטין, אי שם באמצע חורף תשע"ו, שם התחיל המפנה הרציני.
הגעתי לגיל שלשים, וכשראיתי שאין בידי מכל הש"ס אלא רק כמה מסכתות בודדות, הפנמתי כי אם לא אזיז את עצמי לאיזהשהוא כיוון ברצינות, לא ירחק הזמן ועל קברי יוכלו לכתוב באותיות גדולות 'פה נטמן בעל החלומות'. אז החלטתי, שאני את הבחינות החודשיות של 'דרשו' – עובר בכל חודש, ויהי מה. יתהפך כל העולם פעמים – ואני את הבחינה אעבור. זו לא היתה החלטה קלה כלל ועיקר, בפרט בחודשים הראשונים…
מלימוד בניחותא כל דף כמה ימים, ומחזרה איטית וממושכת, הייתי צריך לעבור לקצב רציני של לפחות דף ביום, עם חזרה על דף האתמול, ושינון קצר על כל השלשים דף לפני הבחינה החודשית. אבל היום כשאני מסתובב לאחור ואני רואה מה שהספקתי בשנתיים האלו – גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עבודה זרה, הוריות, זבחים ועוד ועוד, עד למסכת נדה הנלמדת בימים אלו, כשברוך השם את הכל למדתי ושננתי כמה פעמים וגם נבחנתי על כך, אני אומר בפה מלא שהכל היה שוה.
מה גם, שהמניעות לעצם קיום הבחינה היו שונות ומגוונות. אני מוכרח להגיד שהיצר הרע יצירתי מאין כמוהו. מאז שהתחלתי להבחן, כמעט כל חודש יש לי איזו מניעה אחרת – פעם חתונה שהסתיימה מאוחר מאד יום לפני, פעם אני צריך ללכת עם הילד לרופא שיניים. באחת הבחינות האחרונות, נקבע לי תור בשגרירות האמריקאית לשעה 9:00 בבוקר לצורך חידוש דרכון לאחד מילדי, הוכרחתי להתפלל במנין ותיקין ולאחר מכן לרוץ לשגרירות ולחזור עם מונית היישר למקום המבחן, וכיוצא בזה בכל חודש…
@עם סדר ותכנון – הכל אפשרי
למעשה, הרבה שואלים ומעוניינים לשמוע ולדעת איך עושים את זה? אז אפרט בקצרה:
עם סדר ותכנון מוקדם, הכל אפשרי, כמובן שעם הרבה מאד סייעתא דשמיא. בין מבחן למבחן ישנם ארבעה שבועות בדרך כלל, אם אני צריך ללמוד ולחזור על שלשים דף במשך ארבעת השבועות האלו, אזי בכל שבוע אני צריך לגמור 10 דף, ובשבוע הרביעי לחזור עליו, יוצא לנו ביום רגיל 2 דף ובשבוע הרביעי בכל יום 6 דף. כמובן שבכל יום אני חוזר על לימוד יום האתמול, וביני לביני מוסיף עוד חזרות, עד שבס"ה אני מגיע לחזור על כל דף כשמונה פעמים לערך.
חובה עלי לציין שלא בכל החזרות אני חוזר עם פירוש רש"י, ושמעתי פעם בשם הגה"ח ר' איטשע אויסנבערג זצ"ל, דער לעטשווערע ראש ישיבה, שבכמה פעמים הראשונות צריך ללמוד עם רש"י, ואחר כך, כשמהלך הגמרא כבר נהיר ובהיר, ורוצים לחזור באופן מהיר, אפשר ללמוד רק את דברי הגמרא לבד, ובעל פה לחזור על עיקרי היסודות שרש"י מוסיף על דברי הגמרא.
אני נזכר עכשיו פעם קראתי באיזה גיליון על שיטת ה'סלאמי', אני לא זוכר בדיוק את המשל, אבל הנמשל היה שאי אפשר להתקדם ביום אחד מאפס למאה, רק לאט לאט, כל תקופה עוד איזה הישג, רק כך זוכים להגיע להישגים נאים. גם אצלי זה התחיל כך. בהתחלה למדתי כל יום דף אחד וחזרתי על דף האתמול, אחר כך התקדמתי עוד ועוד, עם עוד חזרות ושינונים.
לסיום, ארשה לעצמי להאיר כמה נקודות חשובות ביותר להצלחה!
דבר ראשון – תפסיקו לעשות טובות. מוח'ל טויבעס. אתה לא צריך ללמוד לא עבור אשתך ולא עבור חמותך, לא עבור הראש ישיבה ולא עבור הראש כולל, לא עבור החברותא, לא עבור הבנים ולא עבור החתנים שלך – אתה חייב ללמוד עבור עצמך, עבור הפרויקט האישי שלך. מהיום הפרויקט האישי שלך זה לימוד התורה. החלק בתורה שאתה תבחר, זה הפרויקט האישי שלך. את זה אתה הולך לדעת, ובזה אתה תשקיע את כל הכחות שלך. את כל המרץ שלך ואת כל האמביציות שלך.
דבר שני – בשלש מילים: גם אתה יכול! אם מישהו היה מגיע אלי לפני ארבע שנים ואומר לי שבעוד ארבע שנים אלמד אלף דף ואבחן עליהם, הייתי מסתכל עליו כמי שנפל מהירח על הצד הלא נכון. אבל העובדות הן עובדות, ובסייעתא דשמיא זכיתי כבר להבחן על הרבה יותר מאלף דפים, ואם אני יכול גם אתה יכול.
@המילים של המפקד בסיביר
אני נזכר כעת בסיפור, שסבי ז"ל היה רגיל לספר. כשהוגלה לסיביר יחד עם עוד קבוצה של אברכי משי עדינים מבתי המדרש בגליציה, בפעם הראשונה שיצאו לעבוד היה עליהם לסחוב גזעי עץ ארוכים בקבוצות של עשרה אנשים. כמובן, שאברכי משי כמותם שלא הורגלו כלל בכגון דא, לא יכלו למלא את המשימה, ובמקום לעבוד נעמדו לבלות ולשוחח בדברי תורה ובמילי דחסידות בנעימים. כשהמפקד חזר בסופו של יום לבדוק את הספק העבודה, התנצלו בפניו שאינם יכולים לעשות עבודה זאת וכי אינה מתאימה לכוחותיהם כלל. אמר להם המפקד משפט מלא טעם: "זאגט נישט מ'קענט נישט, מענטשען טוהען דאס". – אל תאמרו שאינכם יכולים, אנשים עושים את זה.
כמו כן אני אומר לכל אחד ואחד: "אל תאמר שאינך יכול, אנשים עושים את זה", ואתה לא שונה מהם.
נקודה שלישית, החשובה מאוד להצלחה היא – תכנון פרויקט. לפני שהולכים לבצע פרויקט יש חלק של תכנון, אבל בשונה מכל פרויקט אחר, בו אי אפשר להתחיל לבצע לפני שמסיימים לתכנן את כל הפרויקט – בפרויקט הזה שנקרא לימוד התורה, התכנון משתכלל פי כמה במשך הביצוע, אבל בכל זאת צריך קצת תכנון מקדים.
איך מתכננים את זה? לוקחים גמרא, איזו שמעדיפים, רגילה או מבוארת, שוטנשטיין מתיבתא או משהו אחר, מסתכלים על השעון ומתחילים ללמוד ברצינות ובהבנה מלאה, תוך כדי מעקב מה ההספק שלך לשעת לימוד.
אחרי השלב הזה, צריך לחשב כמה זמן אני יכול להקדיש ביום ממוצע ללימוד האישי שלי, לפרויקט האישי שלי, ולהכפיל את הזמן הזה בכמות הדפים שאתה יכול לסיים בו, לפי החישוב לשעת לימוד כנ"ל. לדוגמא, אם אני יכול להקדיש בכל יום שעת לימוד, ובשעת לימוד אני מספיק ללמוד עמוד אחד של גמרא רש"י, עלי להספיק כל יום עמוד גמרא רש"י, שזה אומר שנים וחצי דף בשבוע, עשרה דפים בחודש, ומאה עשרים דפים בשנה. כמובן שעלינו להוסיף בכל יום קצת זמן לחזרה, אם על הלימוד של אתמול או על הלימוד של השבוע הקודם, אבל שיהיה עם סדר קבוע ורציני, לא היום פה ומחר שם, אלא דף אחר דף, ללא ויתורים וללא הנחות, ולהצמד ככל האפשר לתכנון המקורי.
אחת לחודש או לחודשיים צריך גם להקדיש שבוע שבועיים לחזרה רצינית על כל החומר, אבל בתנאי שהכל יהיה מתוכנן מראש, ולא באופן ספונטני. נניח שהחלטת שאתה לא זוכר מספיק דפים אלו ואלו, ועכשיו אתה מחליט לזנוח את הלימוד הקבוע וללמוד שוב ושוב את הדפים האלו, זה מאד לגיטימי לחזור על חומר שלא מספיק בהיר ונהיר, אבל לא על חשבון ההתקדמות הקבועה והמתוכננת מראש.
אם טעית בהערכותיך, ואתה מגלה אחרי נסיונות חוזרים ונשנים שבאמת לא הולך כפי התוכנית המקורית, מותר ואף צריך לשנות את התוכניות. אבל לא משנים תוכנית לפני שמכינים תוכנית חלופית. קודם מכינים ורק אחר כך אפשר לשנות את התוכנית.
פרויקט הוא פרויקט, וצריך לקחת אותו ברצינות, לתכנן אותו כמו שצריך, וגם לבצע אותו כמו שצריך.
@קשה, אבל שווה
וכמה מילים על הביצוע: הביצוע הוא בכלל לא קל, ודורש מאמצים רבים, אבל בסופו של דבר, ההנאה ששואבים מכך, הסיפוק שמרגישים, הקשר שמרגישים, הוא בלתי ניתן לתיאור בכלל. זאת מלבד העובדה שכל האישיות משתנה. אתה חושב באופן יותר צלול, אתה יותר רגוע, אתה מרגיש שהנפש מקבלת את שלה, כל הדאגות האחרות מקבלות ממד אחר לגמרי, יותר זניח ויותר שולי וכמעט לא מורגש, כשהדאגות היחידות שאופפות אותך הן – איך אצליח ביום פלוני, בו אני צריך לנסוע נסיעה ארוכה לצפון, להספיק ללמוד את ההספק היומי שלי; איך בעוד שבועיים, כשאהיה עסוק למעלה ראש באיזושהי משימה, אוכל לעמוד בהספקים שקבעתי לעצמי… כל הדאגות האחרות זזות הצידה וכמעט לא תופסות מקום.
ובשקט בשקט אפשר לגלות, שבהרבה מקרים הבעיות נפתרות מאליהן, ואתה רואה בבירור את יד ה' ואת הסייעתא דשמיא המלוה אותך על כל צעד ושעל.
לא נותר לי אלא לאחל לכולם, שלכל אחד תהיה התורה 'פרויקט אישי' שלו, כרטיס הביקור היוקרתי שלו, בו הוא יהיה חייב להצליח, ובו הוא יצליח בעזהשי"ת.
1/315