"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כ"ה, ב')
להלן מעשה שהתרחש:
בעיר קטנה בחו"ל ידע כל אדם, שבעת צרה וצוקה יכול הוא לבוא אל רב העיר, והרב בפקחותו ישיא לו עצה טובה ויסייע לו בכל כוחו. לימים, אירע אסון קשה לאחת המשפחות בעיר, וכדי להושיעם מצרתם, היה צורך בסכום כסף גדול מאד.
בהוראת הרב נערכה מגבית, כל יהודי העיר השתדלו לתת ככל יכולתם, אך למרות כל המאמצים לא הצליחו להשיג את מלא הסכום הנדרש. החליט הרב לפנות אל יהודי עשיר, שהיה ידוע בקמצנותו הגדולה, ולדבר על ליבו שישתתף אף הוא במצוות הצדקה החשובה.
אמרו לו אנשי העיר: "רבינו, ברכה לבטלה היא… מחלת הקמצנות עשתה שמות בליבו של העשיר דנן, ואיש לא יוכל להוציא ממנו פרוטה לצדקה!". למרות זאת החליט הרב לגשת אל העשיר הקמצן, אולי יפתח ליבו לדבר מצווה. הגיע, אפוא, הרב אל בית העשיר, ישב עימו והסביר לו באריכות את חשיבות הענין שלפניהם, ואף תאר לפניו במתק לשונו, את גודל הזכות העצומה שבמצוות הצדקה.
"אכן, כבוד הרב!", השיב העשיר הקמצן, "הענין חשוב ביותר, וזכות הצדקה באמת גדולה ועצומה היא, אך כדאי שידבר הרב עם פלוני ואלמוני, שיתרמו לצדקה. אני עצמי זקוק לכסף נזיל לצורך עסקיי המסועפים, ויש לי לא מעט חובות – הבית היפה הזה שאני גר בו – ממושכן, ואת שלושת הרכבים היוקרתיים שבחנייה המקורה – הרי אינני יכול לתרום!"…
ניסה הרב לדבר עוד על ליבו של הקמצן, אך ללא הועיל. אמר לו הרב: "אם כך, אולי אברך אותך בברכתו של אברהם". הביט בו הקמצן בפליאה, והרב הסביר: "שמו של אברהם אבינו היה אברם, הקב"ה הוסיף לשמו את האות ה"א וברך אותו, כפי שנאמר: 'ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם'. להבדיל, אף אני אוסיף אות ה"א בראשית שמך"…
שמו של האיש היה מיסטר מן, ובתוספת ה"א הפך שמו ל"המן".
"מה לי ולהמן הרשע?", הזדעק הקמצן.
"כבר אבהיר לך דברים לאשורם", אמר הרב. "כאשר רצה המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, בא הוא אל אחשוורוש ואמר לו: 'ולמלך אין שווה להניחם… יכתב לאבדם', אך כדי שהמלך יסכים לכך, צריך היה לשחדו, אי לכך הציע המן לאחשוורוש עשרת אלפים ככר כסף. אחשוורוש הכיר את המן, אבל כגודל עושרו – גודל קמצנותו , ואיך יתכן שייתן הוא עשרת אלפים כיכר כסף?!
"מיד בא המן, ופשט לו תמיהתו באמרו: 'ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה'. ממני חשבת לקבל? מה פתאום?! תקבל את הכסף מעושי המלאכה, תגבה מאנשי המסחר והתעשיה… תקח מפלוני ומאלמוני, או ממי שתרצה, אבל לא ממני!"…
נדבה צריכה להיות מלב הנותן, ואם לא – אין ראוי לקבלה!
וזהו שאומר לנו הפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי".
תרומה ללא נדיבות הלב – אין בה ברכה
מעשה נוסף:
מספרים על חסיד שהיה עשיר גדול, אך גם קמצן גדול ומופלג… יום אחד הגיע הלה אל מעונו של האדמו"ר. הוא נזקק לישועה דחופה בענין חשוב ביותר, ולכן הביא סכום גדול לפדיון. הגבאים ראו – ואורו עיניהם, בדיוק באותה העת זקוקים היו בדחיפות לכסף רב כדי להשלים את בנייתו של בית המדרש, ולא הצליחו להשיג את הסכום הנדרש…
האדמו"ר לקח את הכסף שנתן העשיר הקמצן, וברכו: "תזכה למצוות, וה' ישלח לך ישועה במהרה!". לאחר מכן, מול עיניהם הכלות של הגבאים, החזיר הרב את הכסף לחסיד העשיר, באומרו: "אבל את הכסף תיקח בחזרה"… הגבאים כמעט איבדו את עשתונותיהם. מאמצים רבים כל כך הם עושים כדי להשיג את הכסף לבנין בית המדרש, ולא הצליחו, ועכשיו דוחה הרבי בשתי ידיו את הכסף הרב שנפל עליו מן השמים?!
"רבינו, איננו מבינים! אם כבר נפתח ליבו לב האבן, והעשיר הקמצן הזה נתן פעם צדקה – מדוע מחזיר לו הרב את תרומתו?". אמר להם הרבי: "כלום לא ראיתם איזו אבן נגולה מעל ליבו, כאשר החזרתי לו את הכסף? האם לא הבחנתם באיזו שמחה הוא קיבל את כספו בחזרה? הוא לא נתן את תרומתו בנדיבות לב, ובתרומה כזו אין ברכה, ירחם המרחם".
יש לתת את הדעת על ענין זה, אם באים אל אדם לבקש ממנו תרומה – אין לדחוק אותו, שמא יתן תרומתו לא מתוך נדיבות הלב. כבר למדים אנו מהפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", קחו את התרומה רק מאדם "אשר ידבנו ליבו". רק תרומה כזו הינה ראויה, ויש בה ברכה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')
1/411