"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ט"ז, ג')
פעמים רבות נזדמן לרבינו לשמוע את ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו", שבירכו אנשים בהזדמנויות שונות כשפגשו אותו. תגובתו היתה הינף יד של ביטול, או הערה למברך הברכה, כי הוא חושש שברכתו לבטלה, או שהיה מורה ואומר: "תגיד 'ברוך שם'…".
בהזדמנות אחת נשאל רבינו, מדוע הוא מראה אותות של חוסר שביעות רצון, כשהוא שומע את ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו" כשהיא נאמרת עליו, הלא רבינו עצמו סבור שהיו מגדולי דורנו, שאפשר היה לברך עליהם ברכה זו.
תשובת רבינו הייתה קצרה, אך עמוקה ונוקבת: "'שחלק מחכמתו', מילא, אבל 'ליראיו'?"…
בכך גילה מעט מצפונות לבו, שחשש על עצמו, בענוותנותו, שמא לא העפיל דיו במדרגות יראת שמיים. כשספרתי עובדה זו בפני אחד מגדולי תלמידי רבינו, השלים את המעשה מזווית אחרת ואמר: "רבינו אמר לי על דברי המשנה בברכות: 'אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק', שכדי לקיים הלכה זו כפשוטה, צריך להיות בדרגה גבוהה מאד ביראת שמים".
מסתברא מילתא, שרבינו חושד בעצמו, שאם לא הגיע לדרגת יראת שמים גבוהה זו, עדיין אי אפשר לברך עליו שחלק מחכמתו "ליראיו"…
בפעם אחרת אמר: "אני הכרתי את זקני בעל ה'לשם', ויודע יראת שמים מה היא!"…
יראת חטא
מעשה מופלא חוו מתפללי בית המדרש 'תפארת בחורים', בעיצומו של ראש השנה, המלמד עד היכן מגעת יראת חטאו של רבינו ודקדוקו בקיום ההלכה:
אחד הרבנים עשה צעדים מזורזים ברחובה של 'מאה שערים'. שאלה קשה ודחופה עד מאד התגלגלה אל פתחו, דבר הטעון הכרעה הלכה למעשה. כיוון שלא ידע להשית עצות בנפשו, הזדרז לבית רבינו לקיים מה שנאמר: "וכל הדבר הקשה יביאון אל משה"…
באותו זמן עמדו בבית מדרשו של רבינו לפני התקיעות. נכנס הרב והציג את שאלתו הדחופה.
אמר לו רבינו: "כדי לענות על שאלתך אני צריך לעלות לביתי".
עלה רבינו לביתו, המתין הרב ועמו כל מתפללי בית המדרש, במשך עשרים וחמש דקות.
לאחר עשרים וחמש דקות, ירד רבינו ממדרגות ביתו, הגיע לבית המדרש והכריע מה שהכריע. מיד לאחר מכן ניגשו לתקיעת שופר ולתפילת מוסף.
אותו רב סבור היה, מן הסתם, שרבינו הלך לעיין בספרים כדי לדעת מה להכריע, אך מתפללי בית המדרש, שהכירו את דרכו של רבינו, ידעו שכל התורה כולה חקוקה על לבו כקורא מן הספר, עד שאינו נצרך לעיון בספרים, ולכן התעניינו לפשר מעשיו באותן עשרים וחמש דקות. הרבנית ע"ה סיפרה, שרבינו עלה אל הבית, ישן במיטתו במשך עשרים וחמש דקות וחזר לבית המדרש. עתה נתגברה התמיהה. אחד המתפללים העז ושאל. אמר לו רבינו: "מכיוון שעשיתי קידוש על היין לפני התקיעות, ושתיתי רביעית יין, ומי ששתה רביעית יין אסור לו להורות, על כן עליתי לביתי וישנתי שיעור שיש בו להפיג את השפעת היין"…
שיראה את הרב שך יושב ולומד
מעניין להציג את השקפת רבינו, אודות הלימוד במחיצת אדם גדול, שבכוחו להגביה את מדרגת הלימוד:
אחד מנכדי רבינו נתבגר, והגיע לגיל שבו צריך לבחור בעבורו ישיבה גדולה. ניגש אל הסב הגדול, וביקש ממנו להחליט עבורו היכן יקבע את מקום לימודו ועלייתו בתורה.
-"לך ללמוד בישיבת פוניבז'", הורה רבינו והסביר את נימוקו: "בפוניבז' אפשר לראות בכל יום את הרב שך יושב ולומד. מראה זה בלבד, בכוחו להשפיע השפעה עצומה על נפש הבחור לכל משך ימי חייו".
יש תועלת בלימוד במחיצת איש צדיק
אברך מתלמידי רבינו, ישב והגה בתורה בישיבת 'תורה אור', במחיצתו של מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצוק"ל. באחד הימים, לפני תחילת זמן קיץ, הגיעה אליו הצעה: כולל חדש לאברכים מצויינים נפתח בירושלים, והם מעוניינים בו שיבוא ויפאר את הכולל בנוכחותו.
הלך אותו אברך להימלך בדעת רבינו. בירר רבנו את מצבו ועוד עניינים הנצרכים להכרעתו, אחר כך הכריע שילך אל הכולל החדש לזמן קיץ, ואם לא יצליח שם, אז יחזור למקומו הקודם.
שמע אותו אברך את ההכרעה, והחל לנקוט צעדים מעשיים לקיום הכרעת רבינו.
למחרת השכים קום והלך להתפלל בבית המדרש 'תפארת בחורים', כדרכו מידי ים ביומו.
עם סיום התפילה פסע רבינו לעברו ואמר לו: "שקלתי את כל הענין פעם נוספת, וחזרתי בי מהכרעתי הקודמת. התועלת וההפסד הם שווה בשווה, אולם יש ענין מיוחד בלימוד במחיצתו של איש צדיק".
בזמנו הגה רבינו חיבה מיוחדת לשתי ישיבות: ישיבת 'פוניבז" וישיבת 'קול תורה', משום שבישיבת פוניבז' זכו הבחורים להסתופף בצלו ולהנות מאורו של מרן הגרא"מ שך זיע"א, ובישיבת 'קול תורה' זכו להסתופף בצלו ולהנות מאורו של מרן הגרש"ז אויערבאך זיע"א.
(מתוך 'גדולה שמושה')
2/240