זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד)
ולא שבט לוי בלבד…
דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): "מנין שאין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה? – שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'".
אם רוצים אנו ללמד כיצד מתעלים בתורה תוך התגברות על כל הקשיים שבדרך, אם רוצים לדעת מהי המשמעות של אדם ה'ממית עצמו באהלה של תורה' כפשוטו, הרי לנו סיפורו של עמוד ההוראה, פוסק הדור הגאון האדיר רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ראש ישיבת "חכמי לובלין" בבני ברק, רבה של שכונת "זכרון מאיר" בעיר ומחבר ספרי שו"ת "שבט הלוי".
סיפורו של הרב מופיע בספר הנקרא "ולא שבט הלוי בלבד", כלשון הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג), כי שבט הלויים הובדל כדי לעסוק בעבודת השי"ת ומוסיף: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו … הרי זה נתקדש קודש קודשים".
סיפור חייו של הרב ואזנר מתאר כיצד גדל והתעלה בתורה, כאשר מצעירותו דבק בתורה, בכל מצב ומול כל קושי.
ההחלטה לעלות לארץ ישראל
הרב וואזנר זצ"ל לא הגיע מבית של גאונים או גדולי תורה, אלא מבית חרדי רגיל, והקב"ה בכל דור ודור מכין את הצדיקים הללו שתהיה להם הצלה, כדי שיעמידו תורה בכלל ישראל.
הוא נולד בעיר וינה שבאוסטריה. רוב היהודים בעיר היו מודרניים, וכך היה החינוך שקבלו. כך, למשל, בצעירותו למד הרב וואזנר בעצמו שחיה, וכן אשתו לעתיד. למעשה, הידע הזה הוא שעמד להם להינצל בהמשך חייהם.
כשנה וחצי לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הרגיש הרב וואזנר כי הקרקע בוערת תחת רגליו. הוא שמע על הצורר הנאצי שהתחיל לכבוש מדינות. באחד הימים שמע צעירים אוסטריים האומרים לקבוצת יהודים: "אתם היהודים, לא תמשיכו לאכול את לחמנו!". על אף שבאותה תקופה הוא כבר מסר שעורי תורה, והיה לו ילד קטן בגיל שנה וחצי, הוא שב הביתה ואמר לאשתו, שקיבל החלטה לעזוב את אוסטריה.
חמיו היה אדם עשיר. הרב וואזנר סיפר לו על כוונתו לעזוב את המדינה. "אני מריח ריח של שריפה. אירופה בוערת. צריך לברוח מכאן!"
"לאן תלכו"? שאל חמיו, והרב וואזנר השיב: "לארץ ישראל!".
באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ, והם ניהלו מדיניות שלא איפשרה ליהודים לעלות לארץ בלי 'סרטיפיקט' – אישור עלייה. האישורים ניתנו במשורה, כאשר ההנהגה הציונית ששלטה על האשורים הללו, דאגה שרוב מקבלי האשורים יהיו אנשים חילוניים, כאשר לחרדים היו זורקים בקושי אישורים בודדים, וזאת כדי שלא יגיעו לארץ יותר מדי חרדים.
חמיו טען שזו סכנת נפשות לנסעו לארץ ישראל, ואלו הרב וואזנר טען כי סכנה היא להישאר באירופה. החליטו שניהם לשאול תלמיד חכם חשוב שהיה מקובל על שניהם והתגורר בפרשבורג. השיב להם אותו תלמיד חכם: "הגמרא (כתבות קי ע"ב) אומרת: 'הכל מעלין לארץ ישראל', זו הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות אישות פרק י"ג הלכה כ'), ולכן אי אפשר למנוע מאדם לעשות כן".
– "ומנין תהיה פרנסתכם?" הקשה אבי אשתו.
– "על מנת כן", השיב הרב וואזנר.
– "וכיצד תיסעו בלי סרטיפיקט?" הוסיף חמיו.
והרב השיב שישנה אנייה המפליגה לארץ בעלייה בלתי ליגלית, והם ייסעו באנייה הזו.
נותרה בעיה אחת: מה יהיה גורל הילד. הרב וואזנר הסכים להשאירו בבית חמיו, וכאשר הוא יסתדר בארץ, כבר ימצא את הדרך להביאו אליו.
שחיה בלב ים באמצע הלילה
כאמור, האנגלים שלטו בארץ, והם מנעו מאותן ספינות בלתי חוקיות להגיע לחופי הארץ. הם היו מציבים צופים בחופי ארץ ישראל, כדי שיראו את הספינות מגיעות וימנעו מהן לעגון בחופי הארץ.
לאחר ימי הפלגה ארוכים, כאשר התקרבה הספינה לחופי הארץ, התברר לקברניט שהם התגלו על ידי הבריטים, ואם ינסו להתקרב לחוף – יילכדו. הוא המשיך להפליג במרחק מהחוף, כדי לנסות למצוא מקום לעגון, אבל במהלך ההפלגה נגמר הדלק באנייה, והיא נעצרה במקום.
היה זה יום שני של חנוכה שנת תרצ"ט, כאשר הספינה נעצרה במרחק של כשני קילומטרים מול חופי נתניה. הקברניט הודיע לנוסעים, שהדרך היחידה להגיע לחוף היא בשחייה. היה עליהם לשחות שני קילומטרים בים החשוך. חודש כסלו, ים סוער, לילה, הנוסעים קפצו לים והחלו לשחות.
הרב וואזנר סיפר, שהוא ואשתו התרחקו מעט מהנוסעים האחרים מטעמי צניעות, הם, כאמור, ידעו לשחות היטב, ועובדה זו הצילה אותם – רק שישה אנשים מכל נוסעי האנייה הגיעו בשלום לחוף!
הרב ואשתו נותרו חסרי כל, כאשר רק הבגדים הרטובים לעורם. הם החלו לחפש בית שיש בפתחו מזוזה.
כאשר מצאו בית כזה, דפקו על הדלת, עייפים, רטובים ורעבים. היה זה באמצע הלילה, לשמע דפיקותיהם התעורר בעל הבית משנתו ופתח את הדלת, הוא גילה שני אנשים רטובים ותשושים, ולתדהמתם, הוא סילקם בצעקות וטרק את הדלת!
כל ימיו היה רגיל הרב לומר לבניו, כי יעקב אבינו אמר על עצמו: "כי במקלי עברתי את הירדן", ליעקב אבינו היה לפחות מקל, ואלו לו עצמו אפילו מקל לא היה! ועם כל זאת הצליח לשרוד ולהינצל.
לאחר מכן הם דפקו על דלת נוספת, ובעלי הבית הכניסו אותם לדירתם, ונתנו להם אוכל, בגדים ומעט כסף כדי שיוכלו להמשיך בדרכם.
עמל התורה בעוני ובחוסר כל
כך הגיעו לירושלים, שם החל הרב לחפש ישיבה או כולל, וגם מקום מגורים. כסף לא היה להם, ואשתו הצדקת, שהייתה בת עשירים והורגלה מילדותה לחיי תפנוקים, הסכימה להסתובב בין הבתים ולבדוק היכן מחפשים עוזרת לניקיון ולכיבוס בגדים, כך תוכל להשתכר מעט למחייתם, ובלבד שבעלה יוכל לשבת וללמוד.
כבר ביום הראשון שהגיעו לירושלים, אסף הרב חבורת אברכים ומסר להם שיעור בהלכה. לאחר מכן הוא הצטרף לכולל שלמדו בו באותה עת כמה מגדולי הדור, כמו גאון ישראל הגרש"ז אויערבך זצ"ל ועוד. העוני היה כה גדול, עד שהוא ביקש שיממנו לו את דמי הנסיעה לכולל, תוך שהוא מבטיח שגם בשעת הנסיעה יעסוק בתורה ללא הפסקה.
אי אפשר לתאר את עמל התורה שלו באותם ימים, כאשר הוא בעוני ובחוסר כל. הוא היה גר סמוך למרא דארעא דישראל, הגאון מהרי"ץ דושינסקי רב העדה החרדית בירושלים, והיה רגיל לדבר עמו בלימוד. סיפר הרב דושינסקי, כי בכל עת שהסתכל לעבר חלונו של הרב וואזנר, היה רואהו יושב ועוסק בתורה, עד שלא ידע אימתי הוא הולך לישון.
[סיפר בנו של הרב וואזנר זצ"ל, כי כאשר אושפז אביו בבית חולים לאחר התקף לב, והוא הגיע לבקרו, ברך עליו 'שהחיינו' בלא שם ומלכות. לתמיהתו של הרב על מה ולמה מברך עליו בנו, השיב הבן, כי לראשונה בחייו הוא רואה את אביו בבגדי לילה! תמיד כשהלך לישון הוא ראה את האב לבוש בבגדיו הרגילים ולומד, וגם כאשר קם בבוקר ראה את אביו לומד, כך שמעולם לא ראה אותו בבגד שינה!]
נס הצלת בנו
בינתיים נולד ילדם השני בארץ, כאשר בנם הגדול, כאמור, נותר בחו"ל אצל חמיו וחמותו. המלחמה פרצה, ובמשך שש שנים הם לא ידעו מה עלה בגורל בנם. השמועות שהגיעו מעבר לים סיפרו על הרג המוני יהודים, והדאגה הייתה רבה. כל אותה עת הרגיעו הרב דושינסקי והבטיח, כי בעזרת ה' יראה את בנו בריא ושלם ויגדלו לתורה. זו הייתה הבטחה מופלאה, וכי מי יוכל להציל פעוט יהודי, בעת שמיליוני יהודים נטבחים?!
אך כפי שהבטיח הרב דושינסקי, כך אכן היה. בניסים גלויים הצליח הילד לשרוד את ימי השואה הנוראים. הסב מסר אותו ואת בן דודו לידי גויה הונגריה, ושילם לה הון עתק, תוך שהוא מבטיח לה שאם הילד יינצל, ישלם לה סכום כסף נוסף. אותה גויה הייתה מחסידות אומות העולם, והיא שמרה על שני הילדים במסירות נפש, כל אימת ששמעה שהקלגסים הארורים מחפשים אחרי יהודים, החליפה מקום מחבוא.
פעם אחת הלשינו השכנים הארורים שהיא מחביאה ילדים יהודיים, והקלגסים הגיעו אליה. היא הכחישה בכל תוקף, ואז לקחו את בעלה ואיימו עליה, שאם לא תגלה היכן הילדים, הם יהרגו את בעלה. הגויה המשיכה להכחיש, והארורים ירו בו למוות. עד כדי כך הייתה גדולה מסירותה למען הילדים!
בגמר המלחמה, נותרו הילדים בריאים ושלמים. כאשר החלו להגיע רשימות הניצולים, גילה הרב וואזנר כי בנו נכלל ברשימות, והוא נמצא בלונדון. כך התקיימה הבטחתו של הרב דושינסקי, והבן הגיע אל הוריו בריא ושלם.
דיין בגיל עשרים ושש!
אלו הן רק מקצת מהתלאות שעבר הרב במהלך השנים, כאשר בכל מצב המשיך לעמול בתורה, עד שיצא שמו למרחקים.
כבר בגיל עשרים ושש התמנה הוא למורה הוראה ולדיין ב'עדה החרדית' בירושלים. היה זה דבר מופלא ויוצא דופן, עד שבאחד מעיתוני אותה תקופה פורסמה הידיעה המופלאה, שה'עדה החרדית' מינתה אברך צעיר לדיין. שמעו הגיע עד לאוזני ה"חזון איש" שהתגורר בבני ברק, והוא פנה אליו בבקשה שיבוא לכהן כרבה של שכונת "זיכרון מאיר" בבני ברק.
ואכן, הרב וואזנר הגיע לבני ברק, שם הקים את ישיבתו הגדולה, ישיבת "חכמי לובלין", הרביץ תורה ברבים, פסקיו שהופיעו בספרי "שבט הלוי" התפרסמו בעולם כלוו, והוא העמיד אלפי תלמידים, המפוזרים בכל קצווי תבל.
נכדו היה שכני לבנין כמה שנים, ופעם, כשעמדתי להיכנס לבניין הופתעתי לראות את הגאון זצ"ל. הוא שוחח עמי זמן ארוך והתעניין בעניין התשובה, כשהוא מוסיף בענווה ובמתיקות שפתיים בדרך הלצה: "יהיה חלקי עם חלקך…".
וכל זאת, החל מ'כלום'. כאשר הוא הגיע לארץ, וכותנתו לעורו בלבד, אבל התורה הקדושה גידלה ורוממה אותו, וממנה יצא שמעו לכל קצווי תבל.
הרב וואזנר זצ"ל קיים בנפשו "אדם כי ימות באהל", המית עצמו באוהלה של תורה כפשוטו, והתקיימו בו דברי המשנה באבות (פרק ו): "כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה".
(מתוך הספר 'משכני אחריך)