בסימן טוב ובמזל טוב – לכה דודי לקראת כלה. שבת זו שלפני קבלת התורה הוא 'שבת עליה לתורה' של עם בני ישראל – החתן לקראת ברית הנישואין עם הכלה היא התורה הקדושה, ביום מתן תורה בו תואר כלה מאוד נתעלה. ובספרי הקדמונים מכונה שבת זו של פרשת במדבר 'שבת כלה' על שם התורה שהיא הכלה של כלל ישראל.
גלות מרצון
בצעירותו כשלמד הבריסקע'ר רב הגאון ר' יוסף דב הלוי ה'בית הלוי' זצ"ל בישיבת וואלוז'ין הנודעת, נכספה וגם כלתה נפשו להתראות עם גדול הדור הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל ללמוד תורה מפיו כי מלאך ה' צבאות הוא. דא עקא, המרחק הגדול מוואלוז'ין לעיר ברודי בו התגורר מאור הדור, גם מחירו הגבוה שגבה נסיעה כזו עמדו בפניו כתריס בפני פגישה זו, ואם כסף לעיר הקרובה לא היה מצוי לו, הרי על אחת כמה וכמה ודאי לא לברודי הרחוקה.
אך, אין דבר העומד בפני הרצון וודאי לא בפני רצונו העז של אותו צדיק כהבית הלוי, בדעתו החליט 'יהיה מה שיהיה, אקיים את ציווי חז"ל 'הוי גולה למקום תורה' אסע לברודי ויהי מה'. והלכה למעשה, יצא מחוץ לעיר אל ככר העגלונים בירר וגילה עגלון המתכונן לצאת לדרך ארוכה לברודי. ללא גינונים קם ועשה מעשה, ניגש לאותו עגלון והציע לו להיות העוזר שלו לאורך הנסיעה הארוכה לברודי וככל אשר ישית עליו העגלון יעשה, אם זה בהאכלת הסוסים, בשימון הגלגלים, בסחיבת המטלטלים ואפילו למשוך במושכות ולקחת חלק בעול הנהגת הסוסים והעגלה, תוך כדי שמוסיף ואומר, לא אבקש מאומה כשכר – אפס כסף. כשומע ועונה הסכים העגלון לאלתר לאותה הצעה מפתה, והרי לאו כל יומא מתרחישי ניסים ובחורים כאלו. מדיבור למעשה יצאו שניהם לדרך הארוכה בואכה ברודי כשהעגלון מושך וצולף בסוסים והבית הלוי משמן את הגלגלים ונותן לסוסים לחמם.
באמצע הדרך, אחרי נסיעה קשה ודרך ארוכה ועייפה תוך טלטולי דרכים קשים, פקד העגלון על יוסף דוב שיתחלפו, הנער יקח את מושכות הסוסים להנהיג את העגלה והעגלון ינמנם מאחור לצבירת כח להמשך הדרך. תפס לו יוסף דב במושכות הסוסים והעגלון נדרם מיד. אך, אמנם גדול בתורה היה אותו יוסף דב, אבל מנגד, בתורת העגלונות היה עם הארץ גדול, הוא האיץ וצלף בסוסים תוך כדי שראשו נמצא הרחק משם בתוך היכל הישיבה שקוע בסוגיות והוויות של אביי ורבא שעברו במוחו, טרוד הוא באותה שעה ליישב את דברי השב שמעתתא שיעלו בקנה אחד עם הקצות החושן והאבני מילואים, מקיים הוא בהידור 'ובלכתך בדרך' תוך כדי משיכת החוטים ושוכח שעגלון הוא. כשאין מנהיג סטו הסוסים מהדרך ושאטו לעבר הלא-נודע ללא תועלת. כשהתעורר העגלון גילה לחרדתו היכן הם נמצאים ואת מה שעולל לו הבחור העגלון, בחמתו שבערה בו גער בו בחירוף נפש תוך הוספת מתת-לחי מצלצלת כאות 'הכרת הטוב' על עבודתו ה'משובחת', העגלון לקח בחזרה את המושכות ומכאן ואילך לא פסיק פומיה מדברי ביזיון וקצף על יוסף דב, עד להגיעם בשעה טובה ומוצלחת לשערי עיר התורה ברודי.
בהגיעם לברודי קפץ ר' יוסף דב מהעגלה ובמקום לנפוש קמעה לנוח מטלטולי הדרך הארוכה רץ מיד כצבי לעבר בית רבה של ברודי הגאון ר' שלמה קלוגר כשהוא לבוש עדיין בבגדיו המלוכלכים מזוהמת הסוסים. מה גדלה שמחתו עת זכה לקבל פני הרב ולהושיט לו ידו לשלום באמרו כי בחור מישיבת וואלוז'ין הוא שבא ללמוד תורה, זכה ר' יוסף דב שהחזיר לו רבו ידו לשלום תוך כדי שהגאון מברודי שואל ומתמיה לו באוזניו, האומנם בחור ישיבה אתה או שחומד לצון הנך, הלוא חזותך מעידה עליך כאלף עדים שעגלון פשוט אתה ותו לא, גם בגדיך מטונפים כאותן בגדי עגלונים, מה לך ולבחור ישיבה, או, מה לבחור ישיבה עם בגדי עגלונים.
ביראת הכבוד ובכובד ראש ענה ר' יוסף דב לעומתו בסיפור השתלשלות הדברים, על כמיהתו העזה ללמוד תורה מפיו ומה מוכן היה להקריב בעבור זה ומציג תוך כדי דיבור בפני רבה של ברודי קושיא עמוקה בדברי הרמב"ם. רבה של ברודי עמד נפעם ומתפעל הן ממסירות נפשו של הבחור הצעיר לקיים 'הוי גולה למקום תורה' וביותר מגדלות כח תורתו, והסיק שהנה עומד לפניו לא פחות ולא יותר אלא גאון עולם צעיר, מלא מדע וחכמה. בשמחה מהולה בעצב על שחשד בכשרים הזמין אותו מיד להיכנס פנימה כשנותן לו מקודם לחם לאכול ובגד ללבוש, ולאות כפרה על שחשד בו לשווא כיבד הגאון מברודי את העילוי מוואלוז'ין לדרוש בשבת בפני כל הקהל, 'אין מסרבין לגדול' ובלית ברירה נעתר ר' יוסף דב להצעה.
כל עדת מי מנה מקטון ועד גדול בשומעם שעלם צעיר מתלמידי ישיבת וואלוז'ין עתיד לדרוש בשבת נאספו מקצווי העיר לשמוע ולראות מה הביא עמו, נעמד לו ר' יוסף דב על מעלות ארון הקודש ופתח בדברי דרוש ואגדה מתוך פילפולא חריפתא לקול התפעלות האריות שבחבורה. באמצע הדברים, פתאום, ללא הודעה מוקדמת נשמע מעברו השני של ביהמ"ד פרץ בכיה עצומה מלווה באנחות שבר וצעקת אוי לי ואבוי לנפשי, היה זה אותו העגלון שהסיע את ר' יוסף דב לברודי שבא גם הוא בתוך הקהל הקדוש לראות בדבר הפלא של אותו העילוי הצעיר, מה גדולה הייתה חרדתו כשראה שאותו 'עגלון קשה מזל' שסטר לו בעוז על לחיו הוא לא אחר מהאי גאון ישראל נושא הדרשה שחירף והשפיל עצמו להיות עגלון בעבור הגלות למקום תורה. מהומה פרצה במקום כשהעגלון רץ לקדמת ביהמ"ד לקראת העילוי הוואלוז'ינאי תוך בכיות עצומות שימחול לו. המבוכה הוכפלה עם תשובתו של הגאון שהודיעו נחרצות כי אינו מוחל לו… וביאר והוסיף, אדרבה חייב אני לך יישר כוח על תגובתך הקשה ועל דברי הקלון שהטחת בי, על ידי הדברים הובהר לי ברורות ונוכחתי לדעת שאינני מתאים להיות עגלון, תפקידי לשאוף לגדולות ונצורות – נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', יישר כחך.
הוי גולה למקום תורה
בשולחן ערוך (אוה"ח תכ"ח ס"ד) נפסק 'ולעולם קוראין פרשת במדבר סיני קודם עצרת' והרבה טעמים נאמרו בדבר. ידוע הטעם המובא בתוספות (מגילה לא:) שהוא בא בכדי להפסיק בין הקללות שבתורת כהנים המנויים בפר' בחקותי לחג השבועות, על כן בכדי שלא יהיו סמוכים זה לזה מפסיקין ביניהם בקריאת פר' במדבר (וראה עוד מה שכתב רבי צדוק ב'פרי צדיק' במדבר אות ו).
ואולי ניתן להוסיף ולתת עוד טעם למה נסמכה פרשת במדבר לחג מתן תורה, שהרי טרם הקידושין עם התורה הקדושה הניתנת בחג השבועות, עלינו לדעת דרכי קנין התורה, באילו אופנים התורה נקנית להינשא לה כדת וכדין, וכמו דיני קנייני אשה שנקנית 'בכסף בשטר ובביאה' כן מחובתנו לדעת את קנייני התורה ואת דרכי הלקיחה והקניין. כך גם כעין מה שאמרו חז"ל (קידושין מא.) 'אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה' כך גם חובה מוטלת עלינו טרם הקידושין לבדוק את טבעה של אותה הכלה – היא תורתנו הקדושה.
מצינו במדרש (תנחומא במדבר ו, וברבה שם) 'אין התורה נקנית אלא במי שמשים עצמו הפקר כמדבר', וכל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה, והאי דבר קניין הזה לומד המדרש מפרשתן דכתיב וידבר ה' אל משה 'במדבר סיני' וגו' לומר מי שמשים עצמו כמדבר זוכה לתורה מסיני. כן שנינו בעירובין (נד.) אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמידו מתקיים בידו, עיי"ש. ושמע מינה, קנין התורה היא שישים האדם עצמו כמדבר.
ומובא במפרשים שהדרך הישרה שיבור לו האדם להשים עצמו כמדבר הוא בשתי אופנים, האחד, 'הסתפקות במיעוט' כאותו מדבר שמסתפק במיעוט 'ארץ צייה וצלמוות' ללא עץ ומים, כך גם הרוצה לקנות את התורה יש לו להסתפק במיעוט ועל דרך שאמרו חז"ל (במדרש, מובא בתוס' כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. והדרך השני הוא ענווה להיותו עניו כאותו מדבר שהוא הפקר לכל והכל דשין בו, כך יהיה גם הוא בענווה ושפלות רוח.
ובזה נמצאים אנו למדים טבעה של אותה כלה שהיא הפוכה מכל שאר בנות ציון, בעוד שכולם אוהבים את מנעמי החיים – היא נפשה קצה בהם. אוהבת היא רק את ההכרח והמיעוט 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה' ואם אתה עושה כן – אשריך, אתה הוא 'חתן התורה'. כך גם, אין היא אוהבת מקום מבטחים של מושב עיר חומה אלא אדרבה אוהבת היא את מקל הנדודים 'הוי גולה למקום תורה' רק זאת רצונה תשוקתה וחפצה להמעיט ולהמאיס את מנעמי עוה"ז לשים עצמה כמדבר. ולכן, לא בכדי נבחרה בקפידה רבה גם מקום החופה והקידושין במדבר דייקא, כמיטב אהבתה של הכלה – צמצום והסתפקות, לא עוד אולמות פאר מנקרי עיניים עציצי פרחים וכסאות מרופדים, אלא מדבר פשוט, כך גם הוכחת אהבתה אליה ודרך קנייתה הוא רק באופן הזה ללכת אחריה למדבר 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' תוך וויתור מוחלט על מנעמי העולם הזה. וכאותו מאמר ידוע מהרה"ק ר' מנחם נחום מטשערנאביל זי"ע לפרש הפסוק (בראשית ו יא) ותשחת הארץ לפני האלוקים – מי שמשחית הארציות והגשמיות שבקרבו, זוכה להתקרב ולעמוד לפני האלוקים.
זהו, א"כ, סמיכות פרשת במדבר לחג השבועות והוא מכיוון שמתוך הפרשה הזאת נלמדים דרכי ואופני קנייני התורה כדרשת חז"ל לעיל, לכן תקנו לקרוא בשבת עלייה לתורה 'שבת אויפרוף' פרשה זו כדי לשנן היטב טרם הקידושין את דרכי קניינה שהוא בהסתפקות במיעוט ובענווה.
אותו הדבר מצאנו גם אצל התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי שזכה לסוד תורה הבהיר בעת שהותו במדבר בתוך מערת צורים שם קנית הודך והדריך, הרחק הרחק מהבלי העולם והתענוגים. כן גם אנו אם רק נשכיל להיות כמדבר הזה נזכה לקנות בה את התורה. ובכן, לא בכדי זכה הבריסקע'ר רב הבית הלוי זצוק"ל להיות 'חתן עולם התורה' אחר שקיים את דבר המדבר בשלימות וגלה למקום תורה.
עקב ענווה
והאופן השני לזכות לתורה הוא הענווה שישפיל עצמו בענווה כמדבר שממה אז יזכה למדבר סיני. והוא התנאי המוכרח לקבלת התורה שתהא גופו ונפשו כמדבר 'ונפשי כעפר לכל תהיה' שיהא בענווה ושפלות כמדבר וכהר סיני. ודווקא הקטן לגדול יהיה, כמו שאנו אומרים בימים הנוראים בפיוט וכל מאמינים 'השוה ומשווה קטן כגדול' האדם לא נמדד בגודלו אלא בקטנותו – ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו.
הוא מה שאמרו (סוטה ה.) הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה. א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה. ומאידך להיפך מצינו במדרש (במדבר רבה יג ג) מאי דכתיב (משלי כט כג) גאוות אדם תשפילנו – זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים לאמור גבוהים אנו ועלינו הקב"ה נותן את התורה, ואידך כתיב (שם) ושפל רוח יתמוך כבוד – זה סיני שהשפיל את עצמו לומר אני נמוך, וע"י כן תמך הקב"ה כבודו עליו וניתנה עליה התורה וזכה לכל הכבוד הזה, כמה שנאמר וירד ה' על הר סיני. ומכאן אמרו חז"ל (עירובין יג:) כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו. והוא זה שאנו אומרים בתפילתנו כל יום תמיד כנוסח התפילה בכל יום 'משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום'.
מה נעים ומה נעמת "ענווה" בתענוגים: זכרוני לפני כשלושים שנה עת היה מטייל אבי זקני כ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע ביער ירושלים – טיול שהיה מקודש כולו לחינוך הנכדים להחדיר בנו מוסר ויר"ש בעוד הגבאים נאלצים להישאר מאחור ממתינים מחוץ ליער. באחד מן הפעמים עבר בסמיכות ליער 'משאית זבל', הנהג ראה מרחוק אדם ישיש עם זקן אהר"ן שיורד לו על מידותיו ומראהו כלבנון, חשב אותו הנהג לתומו שכנראה תועה הזקן בדרך, מיד קפץ מהמשאית רץ פנימה לתוך היער ואמר לזקני שיש לו משאית שאמנם מלאה וגדושה בזבל אבל בשמחה יכול לטרוח ולפנות לו מקום בתוך הררי הזבל ולהביאו למחוז חפצו. אנו הנכדים בשמענו דברי תמימותו צחקנו בלבנו פנימה, לא כן זקני שהתפעל מאוד מרצונו הטוב, לכן אחרי שענה לו במאור פנים שאין לו צורך בכך, הוסיף וצירף לו את ברכתו הטהורה שלא רבים זכו לברכות כאלו, והכל בזכות רצונו הטוב להושיבו אחר כבוד בתוך משאית הזבל… זקני לא התחשב כלל אם זה לפי כבודו אם לאו – לא היה לו מושגים כאלו, אדרבה, הוא שמח והחשיב את הדבר הזה מאוד באומרו שאפילו 'פשוטי עם' הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. גם לאחר מכן אחרי שנסעה משם המשאית עם הררי הזבל שבתוכה לא גמר זקני להפטיר לנו בהתפעלות 'מי כעמך ישראל', כאלו מושגים של חסד ועוד בעת עבודתם. אכן זוהי הענווה שעליה אומר שלמה המלך (משלי כב ד) עקב ענווה יראת ה'.
טרם נישואי למזל"ט אמר לי זקני זי"ע מ'תולדות אהרן' שהוא רוצה להעניק לי דורון דרשה לקראת אירוסי, וכי תשאלו מהו אותו הדורון-דרשה שנתן לי, האם שעון זהב או 'א זילבערנע לייכטער'? התשובה היא לא. אלא כך אמר לי, ברצוני ליתן לך מתנה דבר תורה 'א חסידיש ווארט' שיהא זה לך לדורון. ואז פתח ואמר לי עה"פ בשירת האזינו (דברים לב י) 'ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו', ואפשר לומר כוונת הכתוב 'ימצאהו – בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון' הדרך למצוא את ה' הוא רק כשישים עצמו ויבטל את כל רצונותיו כמדבר שהוא מקום תוהו של יללה ושממה, ואז יזכה בשכר זה 'יסובבנהו יבוננהו יצרנו כאישון עינו' שיהיה לו שמירה עליונה בכל העניינים. עכת"ד. כי לו נאה כי לו יאה לומר הדיבורים הללו – נאה דורש ונאה מקיים. הוא אשר דיברנו לאמר ללכת בדרכי המדבר.
אחר הדברים האלה – לימוד דרכי הלקיחה וקניין התורה – לכה דודי לקראת כלה. ברינה ובצהלה, והכל שריר וקיים, מזל טוב.
(נעתק מתוך שיחת גאב"ד חרדים)
1/207