היוצא מחדר לחדר או למטבח, האם נחשב בזמנינו כהפסק באכילה?
האוכל בבית אחד סעודת פת ובאמצע חכך בדעתו להמשיך סעודתו בבית אחר, נחלקו השו"ע והרמ"א (סי' קעח סעיף א, ב) בדינו, האם צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל בבית הראשון וכן לשוב לברך 'המוציא' על מה שיאכל בבית השני, והביא המשנ"ב (ס"ק לג) את מסקנת הפוסקים, שלכל הדעות הרוצה לצאת ממקומו, לכתחילה צריך לברך במקומו הראשון על מה שאכל, ורק לאחר מכן יצא לאכול בבית השני [ולברך שוב], ובדיעבד שכבר יצא בלי לברך, אינו מברך כלל, שגם שם מקומו הוא, אמנם אם היה בדעתו בשעת ברכת 'המוציא' לאכול גם בבית השני שאז נחשבים שני הבתים למקומו, מותר לכתחילה לצאת בלא לברך אף לדעת הרמ"א, וכן הוא המנהג.
ובמשנ"ב (ס"ק ג) כתב שהלכה זו, היא גם בהולך מחדר לחדר באותו בית, אם לא שהיה דעתו מתחילה לשנות לחדר אחר.
אמנם למעשה מסיק הביה"ל (סוף ד"ה בבית), שאף על פי שראוי ונכון לחוש לכתחילה לדעת האחרונים שאין להיכנס באמצע האכילה אפילו מחדר לחדר, אם לא שהיתה דעתו לזה מתחילה בשעת הברכה, מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו משום שיש לו על מי לסמוך, ועל כל פנים בדיעבד בוודאי אין להצריך ברכה בכי האי גוונא, משום שזה ספק, וספק ברכות להקל.
ובזמנינו, שמצוי שיוצאים מחדר לחדר באמצע האכילה, דעת הגרש"ז אויערבך (משנ"ב ביצחק יקרא, שבות יצחק נר שבת פ"כ סי' ד ס"ק א) שאין צריך להקפיד שלא לשנות מקום וללכת לחדרים אחרים באותו בית, מפני שאף אם לא חשב על כך במפורש בעת הברכה, הרי הוא כמי שחשב. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק שם) שאין צריך להקפיד שלא לצאת לחדרים, ואפילו יציאה לחדר שאין נוהגים לאכול בו, כגון בית הכסא, אינה נחשבת שינוי מקום כיון שהכל בית אחד. וכן דעת הגרח"פ שיינברג (צהר אהל ברוך עמ' תמז ס"ק ה) שכל יציאה למקום שרגיל אדם ללכת אליו באמצע סעודתו, כגון בית הכסא או מטבח, או אשה לחדר התינוק, אינה נחשבת כשינוי מקום, וכפי שביאר במקום אחר (חידושי בתרא על ס"ק כח), שבכל אופן שרגילותו בכך הרי הוא כמכוון לכך בפירוש.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה, על סי' זה) כתב לגבי הליכה למטבח לצורך הבאת מאכלים, שדוקא בזמנם שהיו הסועדים מסובים במקומותיהם, והיה השמש עומד עליהם לשרתם, אם היה אחד מן המסובים קם ממסיבתו ויוצא היה נחשב הדבר כהפסק, אבל בזמנינו שאין שמש, ובעל הבית או אחד המסובים עומדים ומשמשים את שאר הסועדים, אפשר שאינו נחשב הפסק.
היוצא למרפסת שאינה מקורה או לחצר פרטית היוצאת מהבית, האם נחשב כהפסק באמצע הסעודה?
שיטת השו"ע (סעיף א) שאין לצאת מביתו באמצע הסעודה, ואם יצא אף שחזר למקומו, נחשב כהפסק וצריך ברכה אחרונה על מה שאכל וברכה ראשונה על מה שממשיך לאכול, והוסיף הרמ"א בדעת השו"ע שאם היה בדעתו לכתחילה לצאת לחדר אחר, לא נקרא שינוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות באותו בית [והוסיף המשנ"ב (ס"ק יב) שאף לדעת החולקים על השו"ע בסעודת פת, מודים שלענין מי שאכל פירות או שתה שאר משקים כך הוא הדין. וביין ופירות משבעת המינים ראה סעיף ה ובמשנ"ב שם].
וכתב המשנ"ב (שם) בכונת דברי הרמ"א 'והוא שיהיו שני המקומות באותו בית', היינו תחת גג אחד.
ולדבריו יש לדון בדבר המצוי מאד בהרבה בתים, שיש מרפסת שאינה מקורה היוצאת מחדר האורחים [סלון], האם כיון שהוא לא תחת קורת גג אחת, יחשב כאינו באותו בית?
וכבר דנו בזה גדולי הפוסקים, דעת הגרש"ז אויערבך (שבות יצחק נר שבת פ"כ סי' ד ס"ק ג) והגרח"פ שיינברג (צהר אהל ברוך עמ' תמז ס"ק א) שמרפסת שאינה מקורה אפילו שאין לה גג נחשבת כחלק מהבית, ודינה כמחדר לחדר, וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה טז). מאידך דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק שם) שהליכה למרפסת שאינה מקורה נחשבת כשינוי מקום. והגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קעב) נשאר בזה בספק.
ומרפסת שחלקה מקורה וחלקה לא, דעת הגר"נ קרליץ (שם) שאין ההליכה מהחלק המקורה לחלק שאינו מקורה נחשבת שינוי מקום, שהרי המרפסת כולה מקום אחד הוא.
והיוצא לחצר פרטית שאינה מקורה, דעת הגרי"ש אלישיב (שם) והגרח"פ שיינברג (צהר שם ס"ק ב) שנחשב הדבר שינוי מקום. אכן, לדעת הגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי חי"ז עמ' לד) בין מרפסת שאינה מקורה ובין חצר אינן נחשבות כבית אחר אלא דינן כחדר אחר באותו הבית הואיל ורשות אחת הן עם הבית.
והיוצא מביתו לסוכה, כתב לקמן (סי' רעג ס"ק ה) לגבי קידוש, שאם הסוכה בתוך הבית, שהוסר היציע ואין הפסק ביניהם במחיצה אחרת אלא במחיצת הסוכה, הרי זה נחשב שהסוכה היא חלק מן הבית, ואין זה נחשב שינוי מקום. אבל אם הסוכה עשויה מחוץ לבית ומחיצות הבית מפסיקות ביניהם, הרי זה נחשב כשינוי מקום מחדר לחדר. וכן לגבי שינוי מקום בברכה, דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק שם ס"ק ד) שאם יש ביניהם קירוי של יריעת בד די בכך שלא יחשב הדבר שינוי מקום מבית לבית, אך אם יש הפסק של שלשה טפחים בלא גג בין הבית לסוכה, נחשב הדבר כשינוי מקום מבית לבית.
היוצא מביתו לחדר המדרגות, וכן היוצא מחדר לחדר בבנין פנימיה, האם נחשב הפסק בסעודה?
בהלכה זו שכתבנו שאם דעתו לכתחילה לצאת למקום אחר, אינו נחשב הפסק, והוא שיהיו שני המקומות באותו בית, הוסיף המשנ"ב (ס"ק יב) שאף מבית לעליה, נחשב כבית אחד באם הם תחת גג אחד.
נדון נוסף יש בהלכה זו, בבית אחד תחת קורת גג אחת אבל שגרים בו שני אנשים, וכגון בבנין דירות וכדו' [פנימיה], האם יהיה מותר לעבור באמצע הסעודה מדירה לדירה?
אכן מצינו שדן הגרש"ז אויערבך (שש"כ פנ"ד הע' כז) לענין קידוש, שאם החדר השני שייך לאדם אחר שנראה שנחשב הדבר כבית אחר. ואף אם נתן לו אותו אדם רשות להשתמש בחדר זה, גם כן יש להסתפק שמא נחשב הדבר כבית אחר. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק נר שבת פ"כ סי' ד ס"ק ב) למעשה, שהיוצא מביתו לבית חבירו, אף אם שני הבתים נמצאים תחת קורת גג אחת, מ"מ נחשב לשינוי מקום, וכן דעת הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פ"ט הע' כז).
ולענין חדרים שונים בבנין של פנימיה, הסתפק הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא) אם נחשב הדבר כשני חדרים באותו הבית, או שמא נחשבים כשני בתים. מאידך, בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה טז) כתב שאף היוצא מדירה אחת דרך חדר המדרגות לדירה של אחרים בקומה אחרת, נחשב רק כיוצא מחדר לחדר, הואיל ושתיהן תחת קורת גג אחד.
ולגבי היוצא מדירתו לחדר המדרגות, דעת הגרש"ז אויערבך (שבות יצחק שם) שיש להקל בדבר להחשיבו כיוצא מחדר לחדר, כיון שחדר המדרגות שייך גם לו. וכן כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פפ"ה עמ' צו). אכן דעת הגר"ש וואזנר (שם הע' כח) שיציאה לחדר המדרגות נחשבת כשינוי מקום, הואיל והיא רשות אחרת. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק שם) והגרח"פ שיינברג (צהר שם, חידושי בתרא). אלא שאם יוצא לחדר המדרגות במקום הסמוך לפתח הבית ומיוחד לשימושו, דעת הגרי"ש אלישיב (שם) שאינו נחשב כשינוי מקום.
המוצץ סוכריה בפיו והולך ממקום למקום, האם צריך לברך בכל פעם שמשנה מקומו?
בהלכה זו של היוצא ממקום למקום שנחשב כהפסק באכילה, הביא המשנ"ב (סימן קעח ס"ק לט) את דברי החיי אדם שכתב, שאף האוחז את הפרי ודבר המאכל והולך ואוכל, יש בו משום שינוי מקום, אם יצא ממקומו הראשון שקבע שם לאכול מתחילה, ולא היה דעתו מתחילה לזה, דכל פתיתה ופתיתה הוא דבר אחר.
ודין זה, ששינוי מקום מחייב ברכה כשהולך ואוכל, כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' נז) שהינו דוקא כשמפסיק באמצע האכילה בשיעור יותר מכדי דיבור, אבל אם מפסיק פחות מזה, יכול לאכול את כל אותו הפרי [שעליו בירך בביתו] בלא ברכה נוספת, והרוצה להקל ולאכול בלא הפסק גם את שאר הדברים שהכין לאכול [שנתכוון לפוטרם בברכה שבירך על הפרי הראשון וכדו'] בלא ברכה אחרת, רשאי, אף שבזה יש מקום לאסור לכמה שיטות.
וכן לגבי האוכל סוכריה ויוצא ממקומו למקום אחר, דעת הגרש"ז אויערבך (ישורון חט"ו עמ' קסד) שכל זמן שהסוכריה עדיין נמצאת בתוך פיו אין בזה משום שינוי מקום, וכן כתב בשו"ת אגרות משה (שם) ונקט שבזה לכולי עלמא אין נחשב לשינוי מקום. וכן דקדק הגר"ש שבדרון (בהגהות על הדעת תורה כאן) מלשון החיי אדם שהביאו המשנ"ב 'דכל פתיתה ופתיתה הוא דבר אחר', שמשמע שאם נמצא המאכל בפיו כל הזמן, אין בזה חיסרון של שינוי מקום [ובדעת תורה שם הסתפק בזה המהרש"ם]. אמנם דעת החזו"א (ארחות רבנו ח"ג עמ' רכ, שבות יצחק נר שבת פ"כ סי' ד ס"ק ז) שבשעה שיוצא החוצה, יוציא את הסוכריה מפיו ויברך עליה שוב.
וכל זה בקבע מקום אכילה ושינה במקומו בעוד האוכל בידו, אבל בהולך בדרך ואוכל, פסק השו"ע (שם סעיף ד) שאין אצלם שינוי מקום, וכפי שכתב המשנ"ב (ס"ק מב) שכיון שלא קבעו עצם לכתחילה במקום מסוים רק לילך ולאכל, לכו"ע אין נחשבים כעוקרים ממקומם.
בעל הבית שחשב שהסתיימה הסעודה, ולא ידע שמגישים עוד מאכלים, האם נחשב כסילוק דעת מהסעודה?
הלכה ידועה היא, מה שפסק השו"ע (סימן קעט סעיף ב) שהסומך על שלחן אחרים, אפילו חשב שנגמרה הסעודה ואמר 'הב לן ונברך', לא הוי היסח הדעת, עד שיאמר בעל הבית, והטעם כתב המשנ"ב (ס"ק י) כי סומך דעתו על דעת בעל הבית אולי ירצה להמשיך ולאכול עמו.
ואם טעה בעל הבית בעצמו והיה סבור שאין כבר מה לאכול ואחר כך נודע לו שיש עוד מאכלים, כתב הערוך השלחן (ס"ו) שנחשב היסח הדעת בטעות, ואין זה כסילוק מן הסעודה, שהרי מטעם זה אין אמירת האורח חשובה כלום מפני שסומך על שולחנו של בעל הבית ואינו יודע אם נגמרה הסעודה, ואם כן גם בבעל הבית כן הוא. ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' לד) כתב שדבר זה תלוי במחלוקת. אכן לענין מי שהסיח דעת מאכילה משום שחשב שצריך לצאת ושוב אמרו לו שאינו צריך, כתב החיי אדם (כלל נט ס"ח, וכלל מט סי"ד) שאף שהסיח דעת בטעות, נחשב הדבר להיסח הדעת.
ואדם האוכל בביתו, כתב הא"א (בוטשאטש) שיתכן שנחשב כאורח לגבי אשתו, כיון שהיא זו שמכינה את המאכלים. וכן דעת הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא) שגם בעל הבית תלוי בדעת אשתו, שפעמים שאינו יודע שהכינה מאכל נוסף, ומסתמא דעתו לאכול ממה שהכינה כדי שלא לצערה [וראה הע' הקודמת].
אמנם הפמ"ג (א"א ס"ק ג) כתב, שלדעתו היה נראה שרק אדם בביתו נחשב כבעל הבית לענין היסח דעת של אורח, משום שאצלו שייך 'כל שאומר לך בעל הבית עשה', היינו שאם יאמר בעה"ב לאורח לאכול עוד צריך לעשות כדבריו, וכמו שמבואר בט"ז (סימן קע ס"ק ג) ולכן אין האורח מסיח דעתו, אבל מי שהזמין את חבירו לסעוד עמו במלון, אפשר שאינו נחשב כבעל הבית לענין זה. ועל פי דבריו כתב בדעת תורה שמי שסמוך על שולחן אשתו העוסקת בהגשת המאכלים, אינו נחשב כסמוך על שולחן בעל הבית, ואם אמר 'הב לן ונברך' נחשב להיסח הדעת. וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' סט) שאמירת בעל הבית 'הב לן ונברך' נחשבת כהיסח הדעת אף אם אשתו מגישה את המאכלים.
סכין שאינה עשויה מברזל, האם יש לכסותה בשעת ברכת המזון?
נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון, כך פסק השו"ע (סימן קפ סעיף ה).
והביא במשנ"ב (ס"ק יא) שני טעמים בשם הב"י: א. שברזל מקצר ימי האדם, ואינו בדין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימיו של האדם, ועל כן אחר גמר אכילתו ורוצה לברך ברכת המזון מכסה הסכין. ב. לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת 'בונה ירושלים', ונזכר בחורבן הבית, ותקע סכין בבטנו.
ולגבי סכין שאינו עשוי מברזל, כתב המג"א (ס"ק ד) שאם הטעם שצריך לכסותו הוא משום שברזל מקצר חיים, אם כן הההקפדה היא דוקא על סכין העשויה מברזל ולא על סכין העשויה ממתכת אחרת [שלשון הפסוק (דברים פכ"ז פס' ה)"לא תניף עליהם ברזל"]. והפמ"ג (א"א שם) הסתפק אם האיסור במזבח הוא דווקא בברזל [וראה תהלה לדוד (ס"ק ב) ושו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה על סי' זה) שהביאו דעות הראשונים בזה] והוסיף, שלפי הטעם השני בודאי אין חילוק בין ברזל לשאר מיני מתכות, כל שיכול להמית בו את עצמו [ולכאורה לפי כל הדעות, סכין חד פעמית העשויה מפלסטיק, אינה בכלל זה].
וסכין שאינה מיועדת לחיתוך אלא למריחת ממרחים בלבד, דעת הגר"מ פיינשטיין (שו"ת רבבות אפרים ח"ב סי' פ אות לה) שאין צריך לכסותה, משום שרק ממרחת ואינה חותכת כלל, וכן דעת הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא). מאידך, דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ג עמ' רכו) שצריך לכסותה, כיון שנקראת סכין.
ודין כיסוי הסכין, כתב הטהרת השלחן (הובא בקובץ מפרשים בשו"ע מהד' מכון ירושלים) שנוהג אף בברכת 'מעין שלש', שהרי מזכירים בה את בנין ירושלים, מאידך, הא"א (בוטשאטש) ושו"ת שלמת חיים (סי' קפז) כתבו שדין זה אינו נוהג אלא בברכת המזון ולא במעין שלש, ופוק חזי מה עמא דבר.
1/306