החיים מלאים וגדושים באירועים ומאורעות גדולים וקטנים ארוכים וקצרים, שמאופסנים אי שם בחלקו האחורי של המוח. לעולם לא נדע מתי אחד מהם יצוץ לו פתאם ויזכיר לנו נשכחות רחוקות, וישנה לנו את כל התמונה או בעצם יספר את הסיפור מחדש… כזה הוא הסיפור שלפנינו.
משפחת גרוס התגוררה בשטרסבורג שבצפון מזרח צרפת על גבול גרמניה. הם בעצם היו מיוצאי גרמניה שברחו ממנה בשנות המלחמה ונשארו שם. לאחר שהתחתן הבן הבכור וחיפש דירה לקניה, הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש ובאיזו דירה הוא מעוניין, דירה בקומה ראשונה עם חצר גדולה. לא, הרב גרוס לא חשב לנטוע עצי פרי או לעבד חלקת אדמה, הוא רצה לבנות סוכה גדולה ביותר שתוכל להכיל את כל בני הקהילה. כי שם בעיר הולדתו המרפסות אינן תחת כיפת השמים וחצר פרטית כמעט שאיננה בנמצא אלא משותפת לכל השכנים, מה שגרם לכך שסוכות בקרב בני הקהילה לא היו מצויות כל כך, אלא בחצר בית הכנסת, שגם היא לא נתנה מענה לכל צרכי הקהילה.
בסייעתא דשמיא הוא מצא דירה שכזאת בבנין של שלוש קומות עם מספר דיירים מועט וחצר פרטית גדולה גדולה, ממש כמו שחיפש. השכנים בבנין היו כולם גויים, כמעט. היתה שם משפחה אחת של יהודים, משפחת מוסיי. לא שממש הצליחו לזהותם ככאלה, להיפך, ההורים היו עסוקים ראשם ורובם בהבאת פרנסה לביתם, שאכן הגיעה בשפע רב, אך מקור הפרנסה היה רחוק מכל דבר שקשור ליהדות. היתה להם רשת של בתי מרזח שהריקה משקאות ממשקאות שונים ומשונים לגרונות האנשים שבאו בתחומה, והם באו בהמוניהם, ולא רק הם אלא גם אנשי המשטרה שבאו לעשות סדר בתיגרות שפרצו. לעיתים היו מבקרים אנשי החוק גם בבית הבעלים שהיה קשור לאותם אירועים, וכך זכתה משפחת גרוס גם לאורחים מסוגים שונים בחדר המדרגות.
והיתה גם המכונית. אדון מוסיי רכש לעצמו מכונית פאר דגם פיג'ו 604, מכונית השמורה למנהלים באותם ימים כיאה למעמדו, שעליה שמר מכל משמר. ממש ראו בו את קיום ההלכה 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו'. הוא היה טורח בניקיונה מדי יום, דואג שלא יגעו בה חלילה עוברי אורח, מכסה אותה שלא תתלכלך חלילה, ממש חלק מהמשפחה המפוארת…
בשנה הראשונה כאשר משפחת גרוס בנתה את הסוכה השמחה היתה גדולה. משאית פרקה את ההזמנה שכללה דפנות עץ רבות עם ענפי סכך ושאר דברים הנצרכים לבניית הסוכה. השכנים הגויים התעניינו, הציעו עזרה ואפילו הסתכלו במבט די חיובי על כל הענין, למעט משפחה אחת, משפחת מוסיי. הם לא התעניינו וגם לא הציעו עזרה. שום קשר. באחת הפעמים שהרב גרוס נתקל באדון מוסיי וניסה לפתוח איתו בשיחה שקשורה ליהדות, מיד פטר אותו אדון מוסיי באומרו שהם מקפידים על שלושת החגים וזה מספיק להם ואין צורך בעוד. כשהרב גרוס התעניין על הקפדתם בחגים המדוברים, הוא נענה שהם מקפידים על ראש השנה, חנוכה ופורים. שום קשר לא היה בין המשפחות. הפעם היחידה שהיה להם משהו במשותף, היתה כאשר משפחת מוסיי ערכה ברית לאחד מילדיהם בבית חולים 'הדסה' שבשטרסבורג. בבית חולים היה אולם קטן ששם עושים את הבריתות, הוא ביקש שהרב גרוס יבוא לברית, שיגיד לו מה לעשות. זו היתה הפעם היחידה שהיה ביניהם משהו. ודומה היה שכולם מרוצים מכך, משפחת גרוס ומשפחת מוסיי.
חג הסוכות מגיע ומשפחת גרוס נרגשת, וכך כל הקהילה ששמחה איתם יחד. משפחת גרוס ידועה כמשפחה שהתברכה בעין טובה ובשלל מדות מבורכות, ובשל כך חג הסוכות יעבור בנעימות ובקיום מצוות סוכה יותר מבשנים עברו. לאחר התפילה ביום טוב ראשון של סוכות, בני הקהילה צועדים יחד עם הרב אל הסוכה המדוברת, השולחנות ערוכים ובני הקהילה מסבים סביבם. קולו של הרב המקדש על היין נשמע בסוכה. "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו ליישב בסוכה" מסיים הרב את הקידוש, וריח מוזר מורגש לפתע בחלל הסוכה. משהו נשרף כאן, הם אומרים אחד לשני כשהם תרים אחר מקור הריח. צחקוק של נערים נשמע מן הקומות העליונות של הבנין, האורחים שמרימים את ראשם למעלה מגלים בדלי סגריות בוערים שנזרקו על סכך הסוכה. זה לא היה משהו שגרם לפאניקה. הנזק היה מזערי, קצוות סכך חרוכים מגחלי הטבק שכבו מעצמם. אך הכעס היה גדול הרבה יותר. שכנים יהודים שכך יעוללו לשכניהם ולסוכתם. לרגע רצו אחדים מן האורחים לגשת לאותם שכנים ולהעמיד אותם על מקומם, אך מבט אחד של הרב גרוס הבהיר להם שהם נשארים בסוכה. כך מדי שנה, כאשר הקהילה חגגה את חג הסוכות בסוכת משפחת גרוס, משפחת מוסיי חגגה את החג בצורת השלכת סיגריות בוערות.
השנים חולפות, ילדי משפחת גרוס פורשים להם כנפיים ומקימים את בתיהם, איש איש במקומו. זכרונות הילדות משטרסבורג כמובן נשארים, אך את משפחת מוסיי הם דווקא מעוניינים לשכוח. הזלזול שלהם והכעס עליהם עם ההבלגה של אביהם, לא גורמים להם תחושה נעימה של זכרונות עבר שהיו רוצים להתרפק עליהם.
אחד מילדי משפחת גרוס מתפרנס מעסקי מכוניות, קונה ומוכר. לא, הוא לא ממשש את המכוניות ובודק את קרביהן בידיו ממש, אלא באמצעות מודעות המתפרסמות ברחבי העולם. הוא מאתר 'מציאות', קונה ומוכר ברחבי הגלובוס. כיליד צרפת חיבה יתירה יש לו למכוניות שבה, וההיכרות שלו עם המקום מסייעת לו בהצלחת עסקיו. באחד הימים הוא נתקל במודעה על מכונית מנהלים ענתיקה, יד ראשונה במצב שמור. כסוחר מכוניות הוא מזהה פה עסקה שיכולה להניב לו רווח לא רע. הוא מתקשר למספר שמופיע במודעה, הוא מזהה את תחילת המספר כקידומת של עיר הולדתו שטרסבורג. הקול שמעבר לקו מספר לו על מכונית שהיתה שייכת לאבי המשפחה שנפטר לפני כמה שנים, ועמדה כאבן שאין לה הופכין בגלל יראת הכבוד שרחשה לה האלמנה, וכעת הוחלט שטוב מאוחר מכלום וינסו למכור אותה.
"אני מבין שאתם משטרסבורג", אומר הסוחר. "כן, כן", משיב לו המוכר. "אתם מכירים את שטרסבורג?". "גדלתי שם, אני מכיר היטב. באיזה רחוב זה?" "אנחנו מרחוב אבני דה ווז", אומר הקול שמעבר לקו, ומהיכן אתם?". "מעניין, גם אני מאותו רחוב"… אה רגע, צפים לו בבת אחת הזכרונות… הסוכה, הסיגריות, השוטרים, מכונית המנהלים. "אדון מוסיי?" הוא אומר בקול מן העבר. "וּוּי וּוּי", כן כן, עונה לו המוכר מעבר לקו. "עם מי אני מדבר?" "עם השכן שלך מהקומה למטה, יוסף גרוס". שתיקה משתררת מעבר לקו, כל אחד נזכר בדברים לא ממש נעימים. אדון גרוס, סוחר מכוניות ותיק, חותר למטרה שלשמה התקשר, ומיד מפנה את השיחה לפסים מעשיים. הוא שואל כמה שאלות על מצבו העכשווי של הרכב, וכמו בשיחות רבות שניהל מן הסוג הזה הוא מסכם עם המוכר על קניית המכונית. "אני אתקשר אליך מחר בבוקר מהבנק ואבצע את ההעברה תוך כדי השיחה, ואיש קשר מטעמי יבוא לקחת את הרכב". "אני מצטער אדון גרוס, בבוקר אני לא יכול, יש לי חברותא בכולל".
הלסת של אדון גרוס נשמטת. הוא בקושי מצליח להוציא את המילים מהפה. "אדון מוסיי? בכולל?" "אה, אדון גרוס, זה סיפור ארוך, אני ממהר עכשיו לכולל ערב, נדבר מאוחר יותר, להתראות".
אדון גרוס לא מצליח להתאושש. כולל? כולל ערב? מי יודע במה הוא עוד יפתיע. אני חייב לברר מי הרב הראשי של צרפת כדי לא להיות מופתע עוד פעם, הוא חושב לעצמו בחיוך וממהר להתקשר לאחיו ולשתף אותם בתגלית המרעישה.
"ושבו בנים לגבולם", תאמר אחר כך בשיחת טלפון גברת מוסיי, על בעלה שזכה לשוב לכור מחצבתו. אירוע טרגי של פטירת אחד מאוהביו הקרובים הביא אותו להיכנס לבית הכנסת כשהוא שבור ורצוץ. ידו התומכת של הרב שנחה על כתפו פתחה לו צוהר נפלא להכרת בורא עולם ולשמירת מצוות, ולאט לאט למרבה הפלא מצטרפים אליו בני משפחה נוספים.
***
ר"ח אלול תשע"ח, סמינר בנות ה' – ירושלים, יום ראשון ללימודים.
התלמידות החדשות נכנסות בהיסוס לכיתה. הן נתקבצו לכאן מכל רחבי העולם, באות לינוק מאוירת הקדושה של ארץ ישראל ולהתעלות בה. אחת התלמידות מתיישבת בכסא פנוי, ואומרת לשכנתה החדשה: "ברוכה הבאה, אני לאה מוסיי מצרפת, שטרסבורג". "ואני שרה גרוס, אבי הוא יליד שטרסבורג…
"מעניין אם הורי מכירים אותו", היא משיבה לה.
1/318