בפתח דברינו ננסה להבהיר מהי המשמעות של שמירת הפה, שמירת הלשון.
הייתי פעם במלון 'גלי צאנז' לבדי. בשתיים בלילה התעוררתי וירדתי לכניסה למלון, שם ישב שומר חמוש. התחלתי לשוחח עמו, והוא סיפר לי כי לפי החוק הגיעה לו חופשה, והוא אכן היה כמה ימים בחופשה. אבל אז חשב לעצמו, שאדם אינו יכול ללכת בטל, לכן בקש לשוב לעבודה, אפילו בחינם.
אמרתי אז לעצמי: 'מרא דכולי עלמא, וכי מה בעובד הוא שם? יושב כל הלילה ואינו עושה דבר. מעולם לא היה שם גנב שהיה צריך לעצור אותו. מעולם לא היה אירוע שחייב אותו לזוז מעמדת השמירה שלו. את כל זמנו הוא מבלה בחוסר מעש, לי היה נראה שהרבה יותר טוב לישון מאשר לשבת באפס מעש כל הלילה. אבל למדתי ממנו ששמירה מצריכה ריכוז. שמירה זו עבודה. גם אם נראה שלא עושים כלום, אבל צריך להתרכז כל הזמן, להיות ערני, לא לתת לרגע אחד לתנומה להשתלט על הערנות!
זהו הענין של שמירת הלשון – להיות ערני כל העת, לשמור על הפה שלא יהיה מזיק.
שלמה המלך אומר במשלי (י"ח, ז'): "פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו", אומר רבנו יונה ב'שערי תשובה' (שער ג אות רד): "מחתה – לשון יראה ומגור, רצונו לומר, כי הכסיל יירא ויגור מזעם לשונו פן יוקש בו, כאשר יירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו". הכסיל אינו שולט בלשונו, כמו בור שתחילת עשייתו לנזק – כך הוא פיו של הכסיל. כל מי שנתקל בו נפגע ממנו. הענין של שמירת הלשון הוא, לא לאבד את הערנות. לשמור על הפה לבל יזיק את הזולת.
כל דבור נשמע במרומים!
כולם מחפשים עצות בעשרת ימי תשובה כיצד לזכות בדין. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", מי הוא ה'דופק'? זו הנשמה, המבקשת לבוא ליום הכיפורים בלי כל האיסורים.
נחשוב לרגע, בדרך משל: הרי כולם יודעים היום מהם מחירי הדירות. למצוא דירה טובה במחיר סביר – יכול להיות דבר מייאש.
והנה יתאר לעצמו אדם, שיציעו לו דירה בירושלים, בשכונה מכובדת, ארבעה חדרים מפוארים, במחיר של עשרת אלפים דולר. מי לא ירוץ לחטוף 'מציאה' שכזו? יש בדירה המופלאה הזאת רק בעיה אחת – כל מה שמדברים בדירה, נשמע ברחבי השכונה… האם יימצא אדם אחד שיהיה מוכן לגור בדירה שכזו? אפילו אם ישלמו לו עשרת אלפים דולר, הוא לא יגור שם. אדם אינו מוכן לגור בדירה, שכל מה שהוא מדבר שומעים כולם!
כיצד מוכן אדם לדבר כל מה שיעלה על רוחו, בידיעה שכל דבר שהוא אומר נשמע במרומים? "הנוטע אוזן הלא ישמע"? הרי כל דיבור נשמע, כל מחשבה גלויה. "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". וכיצד זה לא שם האדם מחסום לפיו?
לא לשתוק. לדבר מה שצריך!
יש בחורים הרוצים לעשות תענית דיבור, ואני אומר – חלילה וחס!
ידוע שהחפץ חיים זצ"ל הרבה לדבר, כך סיפרו זקנים מהדור הקודם ששהו במחציתו. ושמעתי שני טעמים לדבר: האחד – הוא רצה להוכיח שכדי לשמור על הלשון לא צריך לשתוק. אדרבה, אפשר לדבר הרבה ובכל זאת להימנע מדיבורים אסורים. והשני – הוא חשש פן בן שיחו ידבר יתר על המידה, ואולי ידבר דברים אסורים, לכן העדיף שהוא עצמו ידבר.
אבל נראה לי שאלו ביאורים שטחיים. ה'חפץ חיים' קדש את נשמתו, וממילא כל דבריו היו דברי קדושה. וכי מה הוא דיבר כל הזמן? הרי יש ספרים שהוציאו תלמידיו ובהם דברים ששמעו ממנו, כולם דברי תורה ויראה ומוסר, כי כל דבריו היו דברי קודש, והוא חייב היה להשמיע אותם.
ראו נא הנהגה של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: הוא לא יכול היה לשבת ליד אדם ולשתוק. ספר לי הרב משה קופשיץ זצ"ל, שעלה פעם לאוטובוס וגם ר' שלמה זלמן עלה לאוטובוס והתיישב לידו. לאחר זמן קצר החל ר' שלמה זלמן לשאול אותו לשמו ולשם אביו, וכך ניהל איתו שיחה ארוכה, עד תום הנסיעה. זו הנהגה מופלאה של בין אדם לחברו, לא לשתוק אלא לדבר, אבל כמובן, אך ורק דיבורים מותרים!
עבודת הפנים הראשונה – קטורת
ה'חפץ חיים' כותב, שעבודת הפנים הראשונה ביום הכיפורים היתה הקטרת הקטורת. אמרו חז"ל (יומא מד ע"א): "על מה קטורת מכפרת – על לשון הרע. יבוא דבר שבחשאי, ויכפר על מעשה חשאי".
הרי לימדה אותנו התורה, שכל עוד שיש קטרוג של לשון הרע, לא ניתן לגשת לכפרה. הדבר הראשון שיש להסיר הוא הקטרוג של לשון הרע, ולכן עבודת הפנים הראשונה ביום הכפורים היא הקטרת הקטורת.
זאת הקטורת שיש לכתוש אותה 'דקה מן הדקה', דבור שעל פניו נראה כמותר, אבל בדקדוק הדברים, יש כאן אמירה אסורה. לכן צריך להחזיר את הקטורת הכתושה אל המכתשת, ולכתוש אותה שוב דקה מן הדקה, לכפר גם על לשון הרע הדק מן הדק. לאחר שמשתיקים את הקטרוג של לשון הרע, אפשר להמשיך בשאר סדר העבודה.
חשבתי לבאר את כוונות ה'חפץ חיים', על פי באור המופיע בספר 'כתבי החפץ חיים':
לאחר שהרג משה רבינו את המצרי, ולמחרת מנע את הריב בין דתן לאבירם, אומר משה רבנו: "אכן נודע הדבר". מבאר רש"י: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות, להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך". משמע שבגלל חטא לשון הרע, גלו ישראל.
ברם הדבר פלא, הרי כבר על אברהם אבינו נגזר: "גר יהי זרעך… ועבדום וענו אתם"!
קודם שנביא את תרוץ ה'חפץ חיים', נקדים את הדברים שרגיל היה מרן הרב שך זצ"ל לומר, כי לדברי ה'חפץ חיים', גם אם אין מקור בש"ס, הרי כל דבריו תורה הם.
ובכן, אומר ה'חפץ חיים': כאשר אדם מדבר לשון הרע, נבראים מקטרגים בעלי לשון, והם המביאים את חטאי האדם לפני כסא הכבוד. בכל החטאים האחרים, נבראים, אמנם, מקטרגים, אבל אין להם פה לדבר. רק בחטא לשון הרע למקטרגים יש גם לשון, ורק הם יכולים להביא את הקטרוג לפני כסא הכבוד. בלי לשון הרע – רק מידת הדין מקטרגת, אבל לשם כך יש ענין של תשובה, יש כפרה של ראש השנה ויום כיפור, יש את סדר העבודה של יום כיפור. נגד מידת הדין ישנם כוחות שאפשר להשפיע ולכפר. אבל נגד קטרוג של המקטרגים בעלי הלשון, אין אפשרות לכפר. המקטרגים הנבראים מחמת דיבורים אסורים, הם כוחות שאי אפשר להתמודד כנגדם.
בעומק הענין, אלו דברים נוראים. כח הדיבור שניתן לאדם, הוא תכלית בריאתו: "ויהי האדם לנפש חיה", אומר התרגום: "לרוח ממללא". כנגד זה, גם כח הרע שיש בדבור הוא כה חזק, עד שאין הכהן הגדול יכול לעבוד את סדר העבודה, קודם שיוריד את הקטרוג של לשון הרע. לכן תחילת עבודתו לפני ולפנים היא הקטרת הקטורת, שהיא מורידה את הקטרוג של לשון הרע. רק לאחר מכן אפשר להקריב את הקורבנות, לשלוח את השעיר לעזעזאל, ולסיים את שאר העבודות.
מעתה נוכל לבאר את דברי הגמרא (ראש השנה טז ע"א): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". מה פשר הענין של 'לערבב השטן'? – ברם כפי שבארנו, ישנן שתי דרגות של קטרוג:
יש קטרוג של בעלי הלשון, ויש קטרוג של מידת הדין. בגמרא מבואר שתקיעת שופר היא כ'עבודת פנים'. אם כן תקיעת השופר מכפרת על חטא לשון הרע, ואז מתערבב השטן, כי ללא הקטרוג של בעלי הלשון, יש את סדר התשובה המכפר.
ככהן גדול בקדש הקדשים
מה עושים בימינו, כשאין לנו מקדש ולא קטורת?
הרי אמרו חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח עא). ידועים דברי בעל ה'נפש חיים', שעל ידי עמל ויגיעת התורה, אפשר להגיע לדרגת הכהן הגדול ביום הכיפורים בשעת כניסתו לקדש הקדשים.
אם רבי חיים מוולז'ין כותב זאת, זו ראיה שהוא עצמו הגיע לדרגה זו!
(מתוך 'דורש טוב')