הרה"ח רבי אשר קובלסקי שליט"א
אלה פקודי בני ישראל (ב, ל"ב)
הימים חולפים עוברים, ואנו מתקדמים צעד אחר צעד לקראת היום הגדול והנפלא, היום בו זכינו בטובה שבמתנות, בתורתנו הקדושה והאהובה. ההתרגשות בקרב כל יהודי הולכת וגוברת, הלבבות רוטטים באושר. שוב אנו עומדים לפני מעמד הר סיני, מוכנים לקבל את התורה מחדש, לקרבה אל ליבנו, לחבוק אותה בתשוקה אין סופית, להתרפק עליה באהבה.
חג השבועות המתקרב והולך, הוא היום בו נקבל את התורה מחדש. נזכה בכלים חדשים להבינה, נזכה ביכולות חדשות ללומדה, נזכה בדרכים נוספות להתחבר אליה. והלא זו היא שאיפתנו וזה הוא רצוננו, להתחבר אל התורה באמת, ללומדה באהבה, לקנותה קניין נצח, לחיות על פיה בכל רגע. והנה מגיע הרגע הגדול בו אנו עומדים לקבל את התורה, לזכות במתנה הנהדרת הזו!
ועתה, ימים ספורים לפני החג, כולנו עסוקים בשאלה מרכזית ובוערת: איך זוכים לקבל את התורה באמת? איך אפשר להיות מאלה שיוצאים מקבלת התורה בסלים מלאים של חיבור לתורה, קשר עימה, יכולת לעסוק בה בהתמדה? איך ניתן להיות מאלה שניצבים בשורה הראשונה, ומקבלים מנה גדולה ומבורכת ממתנת התורה, זוכים בנתח נכבד ממנה? איך אפשר להתכונן לקראת היום הגדול, כדי שבבואו נזכה לנצל את איכותו ויכולתו, ונזכה באמת לקבל את התורה במלוא משמעותה?
לפנינו גילוי מרגש, שיש בו מימד מפתיע: קבלת התורה תלויה באהבת ישראל, ממש כך. מי שלבו פועם באהבת ישראל לכל יהודי ללא גבול, מי שרואה את כל היהודים כשווים – בניו של מלך מלכי המלכים, מי שמבטל את עצמו לכלל ישראל ורואה את עצמו כחלק ממלכת העם היהודי, ולא כאיש נפרד ומכובד – זוכה לקבל את התורה, זוכה למנה עשירה ממנה, זוכה לקשר וחיבור עימה.
כי התורה לא ניתנה ליהודי פרטי, היא ניתנה לכל עם ישראל יחדיו. מי שרוצה לזכות בה – חייב להיות חלק מהעם כולו, לא יחידה נפרדת. מי שרוצה לקבל את התורה, חייב להוכיח – ברגשותיו, בדיבוריו, במעשיו – כי כל יהודי אהוב ונחמד בעיניו, והוא מסור ונאמן לכל יהודי, רוצה בטובתו וחפץ בהצלחתו, כי הוא כמו אחיו ממש!
לפיכך, רגע לפני קבלת התורה, היה רגע מרגש של 'ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד!' – היו שם 600,000 יהודים, אבל כולם היו כיחידה אחת. כל אחד ראה את זולתו כמו עצמו ממש, אהב את זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו, והיה מסור לזולתו כפי שהוא מסור לעצמו… קבלת התורה אפשרית רק כאשר הכלל כולו מקבל את התורה, כולם אהובים וברורים יחדיו, וכל אחד אוהב את רעהו באהבת אח עד אין קץ!
ומסיבה זו, מגלה הרה"ק בעל ה'בית אברהם' זי"ע, לפני קבלת התורה נקרא את פרשת 'במדבר'. בפרשה זו מובא מניין בני ישראל, כולם נספרים יחדיו, כולם שווים, כולם אהובים וכולם ברורים באותה מידה, ומסקנת הספירה היא שיש יחידה אחת הכוללת למעלה מ-600,000 יהודים, אבל הם כולם יחדיו, אין כאן אנשים בודדים אלא משפחה יהודית גדולה ומאוחדת!
הנה כי כן, כאן נחשף מה עלינו לעשות בימים אלה, מה תפקידנו, וכיצד נוכל להתכונן כראוי ולנצל את הרגע בו שערי שמים נפתחים, ושפע של תורה מורעף ממעל, מאפשר לכולנו לזכות בו. כל מה שמוטל עלינו הוא להתאחד איש עם רעהו באמת, לאהוב כל יהודי את זולתו, לחשוב באופן חיובי על כל יהודי, לדבר באופן מחמיא ומעריך על כל מי שסביבנו, וגם לפעול, להתמסר, להקל ולסייע לכל יהודי – מתוך אהבה אליו, מתוך אחדות עמו, נשיאה עמו בעול!
הבה ננצל ימים אלו לעידוד הרגש של 'אהבת ישראל' הפועם בנו. בידינו הדבר, לזכך מבט אוהב על כל יהודי, לדבר בכבוד ובהערכה לזולת, להרבות מעשי חסד, ויתור וסיוע, כדי להרבות אהבת אחים בינינו. זו הדרך, זה התנאי, כך נזכה בעזרת ה' לקבל את התורה באהבה!
ה'שודד' שהפך לסוכן סמוי…
שעת לילה מאוחרת, בחדרו של כ"ק האדמו"ר מטאהש זי"ע, במונטריאל שבקנדה. אל החדר נכנס יהודי שחזותו העידה עליו שאינו מחסידי הרבי, ומבט אוהב שאוקיינוס של אהבת ישראל נשקף ממנו קיבל את פניו. הרבי שאלו לפשר בואו, והלה השיב כי בא להיפרד מהרבי. 'אמנם אינני חסיד של הרבי במוצהר, ובכל זאת – הרי התגוררתי כאן בעיר שנים ארוכות, ומפעם לפעם נכנסתי אל הרבי להתברך. עתה אני עובר למקום מגורים מרוחק ואיאלץ להתנתק, לפיכך באתי להיפרד…'
הרבי לחץ את ידו בחום, וביקש לדעת לאן מועדות פניו, להיכן הוא עובר דירה. האיש השיב כי הוא עובר לגור בעיירה קטנה ומרוחקת מאוד, שהרבי בקושי ידע שהיא קיימת על מפת קנדה… הרבי החל לשואלו בחום על המקום אליו הוא עובר, תנאי החיים והמחיה, ולא פסח גם על השאלה החשובה מכל: האם ועד כמה ניתן לקיים אורח חיים יהודי באותה עיירה נידחת…
הלה השיב באנחה: 'האמת ניתנת להיאמר, שזה מקום שאין בו שמץ של יהדות. אין בית כנסת, מקווה, אוכל כשר או כל דבר אחר. אני אנסה להסתדר איכשהו…' – השיב בגמגום כמתנצל, 'שכן אני מוכרח לעבור לשם, אינני יכול להישאר כאן עוד!'
הרבי, כחכם עדיף מנביא, הבין מיד שהיהודי שלפניו עומד לאבד כל קשר ליהדות, ולפיכך שאל: 'ולמה אתה מוכרח לעבור לשם? הרי אני מניח שאינך שש להתנתק מהמורשת היהודית, אתה לא באמת רוצה לשכוח מקיום המצוות כהלכה. אם אתה נוקט בצעד כה דרמטי – לבטח יש לכך סיבה טובה… התואיל לגלות לי מה היא?'
נבוך היהודי קמעא, נאנח שוב, וסיפר לרבי את הסיפור המלא, כשמדי פעם מבצבצת דמעה בעיניו: 'אכן כך, רבי. אני עוקר מכאן מחוסר ברירה ממש, שכן אינני מצליח לעמוד בתשלומי השכירות הגבוהים כאן בעיר. והאמת היא,' המשיך מיד, 'שעשיתי הכל כדי להימנע מכך, עד כדי שבמשך תקופה ארוכה גליתי לעבוד בבלגיה הרחוקה. עבדתי קשה מאוד, הרווחתי הרבה כסף, וגמרתי בדעתי שבכסף זה ארכוש לי בית כאן במונטריאל…'
וכאן פרץ היהודי בבכי מר: 'ואז, לאחר תקופת עבודה ממושכת, אני צורר בכיסי עשרות אלפי דולרים – הסכום בו תלויה רכישת הבית במונטריאל, ויוצא לשדה התעופה. לפתע, כמה דקות לפני עלייתי למטוס, שני נוכלים עשו לי תרגיל הסחה נועז, ובשילוב דרמטי של כח ומוח – הוציאו ממני את הכסף… עליתי למטוס חסר כל, שב הביתה מתקופת עבודה ארוכה בלי דולר בודד. כך התייאשתי מלקנות כאן בית, ולכן אני עובר מכאן!' – התייפח בכאב על עמלו שירד לטמיון…
הרבי שמע את דבריו, ולבו נשבר בקרבו. כמה עצוב וכואב לשמוע שיהודי עבד כל כך קשה, התאמץ עד כלות הכוחות, וברגע האחרון הכל ירד לטמיון. הרי זה קורע לב ממש! הרבי התעניין במעשה לפרטי פרטיו: מתי היה השוד, כיצד קרה, איך הגיב, כמה גנבו ממנו ומה חש. ולבסוף, הפטיר ובירך כי עוד יימצא השודד והוא יחזיר את הכסף, ואז נפרד ממנו לשלום.
ויהי בבוקר, כמדי בוקר מגיע היהודי הלז לבית הכנסת, אם כי באיחור מהרגיל – שכן הלך לישון רק עם שחר. לקראת סוף התפילה ניגש אליו אדם זר ומוזר, אותו לא הכיר מעולם, ולחש על אוזנו: 'אמור לי בבקשה, האם נגנב ממך תיק מלא מזומנים בשדה התעופה בבלגיה?' – – –
הלה פער עיניים נדהמות, והשיב מיד בחיוב. 'אני מתנצל מעומק הלב!' – השיב מיד האיש הזר, 'היה לי רגע קשה בחיים, ולכן הגעתי למצב ששדדתי אותך… באמת שלא רצית להזיק לך כל כך… הרי לך את תכולת התיק במלואה, והוספתי כמה אלפי דולר – כפיצוי על עוגמת הנפש!' – אמר האיש הזר, פנה לאחור ונעלם…
היהודי עומד בבית הכנסת, המום, משתומם עד כלות הנפש. הרי זה לא יאומן ממש! –
בדיוק עכשיו, בדיוק הרגע, נוחת כאן השודד האלמוני, ובידו כל הכסף! הוא פנה לפינה צדדית, ספר את הכסף, וגילה כי אכן כן: כל הכסף כאן, ובתוספת כמה אלפי דולר פיצוי. רבונו של עולם, איזה נס על טבעי!
דקות ארוכות עמד האיש המום, מופתע, מבולבל ונבוך כאחד, לא יודע את נפשו מאושר, מופתע מההתפתחות המרעישה שכדוגמתה לא שמע מעולם? ששודד יבוא אחר תקופה כה ארוכה וישיב את הכסף ששדד? וכיצד איתר אותו? וכיצד זכר בדיוק כמה היה בתיק? ומי הוא בכלל האלמוני הזה, ששדד, חזר בו, טרח לאתר אותו, והביא את כל הכסף בחזרה?!
כך או כך, כששב האיש לביתו, הודיע למשפחתו כי תוכנית חייהם השתנתה. 'הכסף חזר אליי, ולכן אנו שבים לתוכנית המקורית – רוכשים בית במונטריאל, לא עוברים דירה. ישתבח שמו לעד!' – סיכם האיש בחדווה, ומיהר אל הרבי, לדווח על ההתפתחות הדרמטית שהתרחשה, אותה תלה בברכת הרבי. הרבי שמח לשמוע, בירך את האיש כי ירכוש דירה מרווחת ונוחה, ואכן – כך עשה האיש, וקבע את מושבו במונטריאל – לאורך ימים ושנים.
עשרות שנים חלפו, דבר המעשה המפעים עוד נותר חקוק בלבו, ודמתו האלמונית של השודד עוד היתה זכורה לו היטב. ואז, ביום מן הימים, בקצה אחר של קנדה, גילה האיש את השודד. הוא הבחין בתווי פניו שהזקינו מעט, אך לא היה לו ספק כי זהו השודד המוזר שהשיב את הכסף. על אתר פנה אליו וביקש לברר, אם אכן זו פגישתם השלישית – שכן נפגש עמו פעם בשדה התעופה בבלגיה – אז נשדד, ובשנית – בבית הכנסת בעת שהחזיר את הכסף, ועתה זו הפעם השלישית…
'זה אכן אני!' – השיב האיש מיד, 'אך למעשה זו פגישתנו השניה, לא השלישית… אכן כן, אני הוא שנתתי לך את הכסף בבוקרו של יום בבית הכנסת, אך אני ממש לא השודד ששדד אותך בשדה התעופה…'
הלה היה מופתע עוד יותר, והאיש הזר המשיך: 'הסיפור הוא פשוט: לילה אחד, לפנות בוקר, מתקשר אליי הרבי, ומספר כי יש יהודי שנשדד, ואין לתאר את כאבו לנוכח הנזק הכבד. הרבי שאל אם אני מסכים להיות 'שודד' לרגע, הוא יתן לי את הכסף, ואני אזדהה כשודד ואשיב לך את כל הכסף… כמובן שהסכמתי לבקשתו, ואת ההמשך אתה יודע!'
'זה לא יתכן!' – קרא היהודי בהשתאות, 'הרי לא הייתי מחסידיו המובהקים! ובעצם, אתה מגלה לי עכשיו שהרבי לקח אחריות כה גדולה לגורלי, כל כך השתתף בכאבי עד שהעניק לי סכום עתק של כסף באמצעותך? אתה חושף שאתה לא שודד ומעולם לא היית, אלא סוכן סמוי של הרבי כדי להקל עליי ולשמח את לבי! כמה אהבת ישראל היתה בו, אינני מאמין עד היכן היא הגיעה!' – קרא בהתרגשות נסערת…
'אכן כן!' – השיב האיש, 'אבל זה הסיפור ואין בלתו. הרבי שמע את סיפור השוד שעברת, לבו נקרע מכאב. הוא הבין את משמעות הכסף עבורך, הבין עד כמה הגעת הכסף לידיך היא הרת גורל. לכן הוא הזעיק אותי, כדי שאדם זר יבוא ויביא לך את הכסף. כביכול, השודד השיב את טרפו!'
סיפור נפלא זה שהובא בגיליון 'בקהילתנו', מאיר לנגד עינינו מהי אכפתיות אמיתית, מהי מסירות ליהודי אחר, עד היכן היא מגיעה. כשהבין הרבי שהיהודי עבר משבר כה קשה, גברה בו מידת האהבת ישראל עד כלות הנפש, עד שעשה מעשה כה יוצא דופן וחסר תקדים, לשלוח אליו את הכסף במסווה כביכול השודד חזר בו…
ולא נועד סיפור זה אלא ללמדנו: ניצבים אנו עתה בימים שאהבת ישראל היא גורלית, היא מכריעה עד כמה נזכה לקבל את התורה. זה הזמן לקבוע בליבנו מסירות ואכפתיות לזולת, רצון להקל עליו ולהיטיב עמו, חשק לעשות לו טוב על הלב. עתה הזמן לפתח בליבנו רגשות אהבה לזולת, להעריך כל יהודי, לשמח כל יהודי במילה טובה או בעזרה חשובה, להרבות טוב וחסד בינינו. זו הדרך להרבות אהבת ישראל, כך נזכה לקבל את התורה!
אורח נדיר בחנות ההלבשה…
בפתח קניון ענק במנהטן, נראתה דמות מפתיעה במיוחד. יהודי מבוגר שזקן לבן יורד על פי מידותיו, נשען על מקל כסוף ועולה אט אט אל חנות ההלבשה הענקית שבקומה הרביעית. צעד בצעד הוא זז, במאמץ לא פשוט עולה לו הדבר, והנה הוא נכנס בשערי החנות, שגויים גמורים סובבים בה אנה ואנה, כאלה שכל עיסוקם ועולמם רחוקים ממנו אלפי פרסאות…
היה זה כ"ק האדמו"ר מבלאז'וב זי"ע, שבעיצומו של יום טרח והגיע לחנות. אמנם הוא כבר אדמו"ר נודע בן 90, צדיק נשגב שאין לו כל קשר לחנויות הלבשה מכל מין וסוג. ובכל זאת הוא כאן – בשערי חנות ענק של מותגי הלבשה נחשבים. מה קרה? על מה נזעק הרבי? מה הביא אותו לטרוח בעצמו ממרום גילו, ולהגיע לחנות הלבשה אופנתית?!
ובכן, הסיפור מתחיל באותו בוקר, כשאל הרבי ניגש יהודי, והתאונן על קושי בפרנסתו. 'אני מחזיק מפעל המייצר חגורות טובות ואיכותיות, אך יש לי קושי בשיווקן ובמכירתן. אולי, אם הרבי יואיל להציע לאחד מחסידיו, המחזיק בחנות ענק של הלבשה במנהטן, ליצור אתי שיתוף פעולה בברכת הרבי, כך שהוא ימכור את חגורותיי בצמוד למכנסיים שהוא מוכר בכמויות גדולות – אולי כך תבוא ישועתי ופרנסתי…' – ביקש-הציע.
'רעיון גאוני!' – צהל הרבי. 'אכן, אין ספק כי זה רעיון מצויין. מיד יוצא אני אל החנות!'
'לא, לא התכוונתי להטריח עד כדי כך…' – השיב האיש במבוכה קלה, 'זה באמת יכול לחכות לשעות הערב, שעה שבעל החנות יהיה בביתו, הרבי יתקשר אליו טלפונית, וזה מספיק בהחלט. אינני רוצה להטריח את הרבי!'
'וכי טירחה היא זו?!' – שאלו הרבי כמופתע, 'הלא אין מאושר ממני לעשות זאת, מצוות עשה מדאורייתא של 'והחזקת בו' – לסייע ליהודי בפרנסתו! הרי הזדמנה בפניי הזדמנות כה גדולה ונאצלה – היעלה על הדעת שאמתין לשעות הערב, או שאתן למכשיר הטלפון להיות 'המתווך' בכזו מצווה עצומה?! הריני יוצא לשם הרגע. יש לך רכב?!'
'יש לי רכב, אבל לא התכוונתי להטריח. לא נעים לי, מה גם שהחנות היא בקומה רביעית, והאזור כולו הוא מקום מגושם ומלא בגויים, לא ניחא לי שהרבי יסתובב שם בשבילי. ובכלל, הדרך לשם ארוכה, יש הרבה פקקים ורמזורים, זה יקח זמן וטירחה רבה! ואיך הרבי יטפס לקומה הרביעית?!'
'אני אסתדר!' – השיב הרבי בחיוך. 'אם יש לך רכב – אנו יוצאים עכשיו. אשריי שזכיתי!'
וכך בעיצומו של שאון היום, בטבורה של מנהטן, נראה הרבי הצדיק מתהלך במדרגות הקניון הענק, בואכה חנות ההלבשה. נשען על מקלו, מתאמץ עד מאוד, אך פניו מאירות בחדווה שאין דומה לה. עם כניסתו לחנות – מנהל החנות חש אל הרבי לשמוע מה הביאו לכאן, ובאותו מעמד חתם את העיסקה עם בעל מפעל החגורות, עיסקה שמחזיקה מעמד עד היום…
ברכתו של הרבי מוסיפה ללוות את שני אנשי העסקים, שהעיסקה ביניהם הניבה לשניהם רווחים עצומים. אבל לא זה מה שעניין את הרבי, לא זה מה שטרד את מנוחתו. היה חשוב לו לטרוח בעצמו, לעלות ברגליו, לדבר פנים אל פנים, ולעשות הכל בזריזות יוצאת דופן. הכל כדי להקל על יהודי אחר בפרנסתו, לסייעו להגיע לרווחה כלכלית!
סיפור נפלא זה, אשר סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מפי עד למעשה, פוקח לנו את העיניים עד היכן צריך להתאמץ למען הזולת, כמה עלינו לפעול כדי להקל עליו. אם יש לנו הזדמנות לעשות חסד עם הזולת, לסייע למישהו, לשמח כל יהודי – הבה נעשה זאת בזריזות, בשמחה, גם אם הדבר עולה לנו במאמץ.
יהודים יקרים! עתה הזמן להחדיר לליבנו אהבת ישראל, להטמיע את הערך הזה בפעולותינו. הבה נאהב כל יהודי, הבה נתמסר לכל יהודי, הבה נעשה הכל כדי לשמח את זולתנו. בידינו הדבר!
ה'נשמה' שבתורה…
מתלמידיו המובהקים של ה'חזון איש' זצ"ל, היה הגאון רבי משה יהושע לנדא זצ"ל. הוא התגורר בירושלים, ושימש שליחו האישי של ה'חזון איש' בפעולות רבות ומגוונות של חסד וצדקה בעיר הקודש. כך הפך לכתובת ידועה לכל עני ונזקק, ואלה צבאו על דלתו כל העת, מבקשים ממנו עזרה בתחומים שונים.
ביום מן הימים חש רבי משה יהושע כי כוחותיו כבר לא עומדים לו, ויותר מכך – הפריעה לו העובדה כי מעשי החסד שהוא מרבה בהם – מפריעים לו מלהתמיד בתורה כשאיפתו. לפיכך, פנה אל ה'חזון איש' ושאל אם הוא רשאי לפרוש מתפקידו כאיש החסד והמעש למען כל פונה, כדי שיוכל להתמיד בתורה ולעסוק בה כמקדם…
השיב לו ה'חזון איש': 'הלא החסד שאתה עוסק בו, הוא מצוה שאין אחר שיכול לעשותה, ולכן הוא ה'נשמה' הניטעת לתוך תורתך. תורתך לא היתה כה מושלמת – לולא מעשי החסד הנלווים אליה, המשרתים אותה, המחיים אותה בעומק ליבך. אינך יכול לפרוש מן החסד, כי החסד הוא מה שמניע את הלימוד שלך!'
וללמדנו בא: תורתנו הקדושה היא תורת חסד, פותחת במעשי חסד ומסתיימת במעשי חסד. לא רק שחסד ותורה אינם סתירה, אלא הם משלימים זה את זה ליצירה יהודית איכותית ומרהיבת עיניים. אם רוצים אנו לזכות בתורה – זה הזמן להכניס אליה 'נשמה', להרבות בחסד. כך נזכה לקבל את התורה באמת, להפנימה אל ליבנו!
1/249