בַּאֲשֶׁר ד' אִתּוֹ (בראשית ל"ט, כ"ג)
היה זה לפני כעשרים שנה, בהיותי בן 7 בכתה ג! ישבתי ולמדתי עם החברותא שלי בבית הכנסת לדרמן בפרק אלו מציאות [כנהוג למתחילי לימוד הגמרא] והגענו לגמרא המפורסמת באלו מציאות שהמוצא כסות צריך לשטוח אותו כל חודש כדי לאוורר אותו, אולם ההיתר לשוטחה הוא רק לצורך האבידה ולא כאשר נעשה לצורך בעל האבידה כדי להשתמש בו כשטיח בפני אורחים שבאו לצל קורתו, אני והחברותא הסתפקנו בספק "אדיר" מה הדין אם בדיוק ביום השלושים בו הוא חייב לאוורר את הכסות לצורך האבידה הזדמנו בביתו אורחים כך שהוא ירוויח שני הדברים כאחד, כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בחיידר או תלמוד תורה תמה בשעת קריאת שורות אלו מה היה לנו? הרי כל אחד יודע כי שורה לאחר מכן הגמרא בעצמה מסתפקת בזה לצורכה ולצורכו מאי? זו הרי גמרא מפורסמת מאוד, אולם דא עקא כי אנו היינו צעירים נמהרים ולא היה לנו סבלנות להמתין עם שאלתנו וללמוד עוד שורה בגמרא, נוסף על כך בגאוותינו הכרענו בדעתנו שאין אף אחד בבית הכנסת שיכול לפשוט את ספקותינו הגאוניות.
ומכיוון שספק זה היה בעינינו שאלה כה מורכבת, וכה חכמה, עד שהחלטנו שנינו, אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו ואין ביד אדם מן השורה לפושטה ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של רבינו שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, וממחשבה למעשה קמנו ממקומנו ופנינו אל ביתו של מרן הגר"ח הגר בשכנות לבית הכנסת, את הדלת פתחה לנו הרבנית ע"ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו, לכששמעה שיש באמתחתנו שאלה בלמוד לשאול את הרב, הכניסה אותנו מיד אל הקודש פנימה, חדר לימודו של מרן שליט"א, הגר"ח ישב שם ספון בתלמודו, לכשהבחין בנו שאל בחיוכו הכובש והאבהי לרצוננו, לכששמע את שאלתנו נדהמנו, בבת אחת הפכו פניו לחמורי סבר, משל שמע איזה שאלה נוראית מחמורי עולם, היה זה מחזה מרטיט, פניו האדימו, גידיו בלטו, הפחד נפל על פניו, ונראה היה כי גיהינום פתוחה לפניו, לבסוף לאחר דקה שלימה בה נחרשו קמטיו מתוך מחשבה מאומצת, קבע מרן שליט"א שהוא חושב שמותר… כנראה.. היה ניכר כי הוא אומר את הדברים כמסתפק, ואין בידו תשובה ברורה בעניין.
כשיצאנו מבית מרן שליט"א חשנו חשובים מאוד, אם שאלתנו הטרידה את מחשבתו של מרן שליט"א עד כדי כך, אם מאמץ כה ניכר היה נזקק למי שכל התורה פרוסה לפניו כעל כף ידו בכדי לענות, וגם אחרי מאמץ גדול כזה לא השיב אלא הסתברות בעלמא, משמע, הסקנו – אני והחברותא – גאוני עולם אנחנו ועתידנו לפנינו.
רק כששבנו לבית המדרש והמשכנו עוד שורה בגמרא לצורכה ולצורכו… חפו פנינו, הבן הבנו אל נכון גם בגילנו הכה פעוט, שלא השאלה היא זאת שטרדה את מנוחתו של מרן שליט"א עד כדי כך, אלא הפחד הנורא והמצמית שמישהו כאן, איזה יהודי בן 7 יתבייש, או לחילופין שחלילה נבין ששאלתנו הייתה משובת נעורים מטופשת, הפחד הזה שילד יהודי ירגיש איזה גיחוך ויבין ששאלתו החמורה המהווה את לוז עמלו בתורה היא בעצם ילדות גרידא, פחד זה הוא זה ששיתק את מרן שליט"א שהרגיש את הגהנום של המלבין פני חברו פתוחה לפניו והמאמץ המחשבתי הכביר לא היה אלא מחשבה מעמיקה איך למצוא מוצא לסבך, וגם תוך כדי כך הווה את הפתרון עצמו שע"י המאמץ של המחשבה תינתן לנו תחושה כמי ששאלנו שאלה חשובה המצריכה מאמץ מחשבתי אדיר, הלקח שלימדני מרן שליט"א אז לא ישכח מליבי מהרה, היה זה שיעור נורא הוד בהלכות בין אדם לחברו שראוי לו להילמד עוד ועוד.
הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל בא לחופה
חפצתי לספר סיפור מדהים מהגרח"פ שיינברג אולם בכדי להבין את הרקע עלי להקדים הקדמה קצרה ולמעשה היא לבדה מהווה פרק נכבד ללימוד בהלכות בין אדם לחברו, למדתי שנים רבות בישיבת אור ישראל בפ"ת ומשכך מסדר הקידושין היה אמור להיות רה"י הגר"י רוזן שליט"א, כמה ימים קודם החתונה קראני הגר"י שליט"א ובקשה בפיו: היות ואחד מן נדיבי עם המחזיקים את ישיבה פלונית עומד להיות בשעת החופה באותה עיר שבה התקיימה החופה, ומכיוון שראש הישיבה שם הוא מהמקורבים להגר"י ושמע שהגר"י יהיה נוכח בעיר בשעה זו אחרי חופתי אי לכך הוא מבקש שהגר"י יסור בשעת הביקור לישיבה וישמיע דברי הערכה באוזני הנדיב על הישיבה ומכיוון שהגר"י שליט"א אינו מעוניין להיות שם בשעת הביקור והוא חפץ לענות להם בשלילה הוא מבקש שאוותר על נוכחותו בחופה ואזי יוכל לומר להם שטרדה מסויימת מונעת ממנו לנסוע לחתונה וממילא הוא לא יכול לבוא גם לביקור הנדיב, חלף זאת הבטיח הגר"י כי הוא יבוא לחתונה עצמה וישהה בה כפול שלוש מהזמן שרגיל לשהות בחתונות בכדי להראות לכל כי לא חוסר הערכה כלפי גרמה את מניעת נוכחותו בחופה [אהה איזה הרגשה בכבוד השני !!] כמובן שאלתי את הגר"י מהי הסיבה שהוא אינו מעוניין להיות נוכח שם בשעת הביקור, וכאן השיבני הגר"י תשובה שהדהימה אותי שהיות והוא מכיר את דרכו של הנדיב הזה שכשרואה ראש ישיבה מיד הוא מבקש ממנו למסור שיעור במקום, והוא אינו מעוניין למסור שיעור בישיבה זו ממילא הוא אינו יכול להיות נוכח שם.
הא גופא קשיא חזרתי ושאלתי מדוע ראש הישיבה אינו מעוניין למסור שיעור עד כדי לשבש את החתונה ואת סדר יומו של ראש הישיבה ואיבוד זמנו בחתונה עצמה וכאן השיב לי ראש הישיבה הגר"י רוזן תשובה שהדהימה אותי: 'מעודי הייתי נמנע בכל עוז לומר שיעורים בישיבה אחרת, שמא ימצא חן בעיני איזה בחור סגנון שיעורי יותר מסגנון ראש הישיבה דשם, ונמצא מאבד הוא את ההערכה לרבותיו שלו'.
כמובן שנעניתי לפניית ראש הישיבה, וחיזרתי אחר ראש ישיבה אחר שיעשה סידור קידושין, חיפשתי ראשי ישיבות שהייתי בקשר איתם ממקומות אחרים, במכוון חיפשתי צעירים שעדיין לא איבדו את הסבלנות לכך… אחד היה לו שיעור, השני היה באבל, השלישי שלח אותי לרבנות… לבסוף הגעתי לראש ישיבה שלמדתי אצלו בעבר והוא הסכים להגיע.
בזמן שחיכינו לחתונה הגיע טלפון בהול מנושא כליו של אותו ראש ישיבה שהם כבר בדרך לחתונה וכעת התקשר אליהם אביו של ראש הישיבה שהגיעו נושים לישיבה ומאיימים שיגיע דחוף והוא נאלץ לסגת לאחוריו.
כך לא ידענו חמש דקות קודם לפני החתונה מי יסדר קידושין, אחד מהנוכחים אברך במקצועו "התנדב" לסדר את הקידושין ופתאום… פתאום!! מופיעה דמות הדורה עטורה בתפילין כשהשעה סמוכה כבר לשקיעה.. מבט חפוז מלמדנו כי המלאך המופיע אינו אלא הגאון הגדול רח"פ שינברג זצ"ל ראש ישיבת תורה אור, הופיע לפתע במלוא הדרו, כשהוא בשנותיו המאוחרות בן תשעים פלוס שעון על ידי בנו הג"ר שמחה, באתי לסדר קידושין, מישהו סיפר לו כי יש כאן חתן שאין לו מי שיסדר לו קידושין הוא לא חשב פעמיים והופיע, נכח, איחל, בירך, שימח, כשהחתן לא ראהו אף פעם בחייו קודם, וגם לאחר מכן לא, הוא לא צעיר בן ארבעים שאין זה מכבודו, [שילכו לרבנות…] גם מסתמא הוא לא עסוק מידי, אין לו ישיבה על הראש, גם לא כולל מהגדולים בירושלים ונח על כתפיו השחות, אף אינו מורה הוראה בבית הוראה במטסדורף מהגדולים בירושלים, שום דבר הוא רק יושב ומצפה שמישהו לא מוכר יזמין אותו מהרגע להרגע לשמח חתן וכלה והוא מופיע.
הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, על הקבלה הקלה ביותר
היה זה לפני כשמונה עשרה שנה בעת היותי מסתופף בצילו של ראש ישיבת באר יעקב הגרמ"ש שפירא זלללה"ה עלינו לביתו קבוצה מבחורי הישיבה בליל שבת שלפני ר"ה לשמוע דברי חיזוק והתעוררות לקראת יום ראש השנה היה זה כבר בערוב ימיו והגרמ"ש בקולו החלוש ובכוחותיו האחרונים מתחיל כשהוא חוזר על דברי רבו מרן המשגיח ר' ירוחם שמוכרחים לקבל קבלה שייצא משהו מהראש השנה לא משהו גדול משהו קטן אבל עקבי ויציב משהו שיקיימנו בכל מצב ובכל מקרה לכן מוכרחים שיהיה משהו קטן ביותר המינימום האפשרי, המינימום שבמינימום, הוא הוסיף להאריך ולבאר שעה ארוכה עד כמה קטנה צריכה להיות הקבלה במוחנו כבר עלו כמה דוגמאות אולי פעם בשבועיים להרים את הסטנדר אחרי מנחה או דברים דומים.
ולפתע קולו של ראש הישיבה נשמע, אדם יכול לחשוב קבלה קלה כמו לחשוב בלימוד ככה כשהוא הולך מבית מדרש מהחדר אוכל לבית מדרש כשהוא הולך ככה, כשהוא אינו עסוק, המשהו זוהי קבלה קלה שכל אחד בכל מצב יכול לעמוד בה, היטינו אוזנינו לשמוע היטב, האם אנו שומעים נכונה, והראש ישיבה ממשיך: כן זוהי דוגמא קלה שכל אדם מסוגל לזה זהו דבר קל ביותר כל הזמן לחשוב בלימוד, הרי ממילא בן אדם חושב למה שלא יחשוב בתורה, והתורה כל כך מקדשת כל כך מטהרת.
היינו המומים ממושגיו של ראש הישיבה, מהתביעה הקלה שהוא מבין שניתן לתבוע, מכל אחד, בכל מצב, והבנו עד כמה השקיעות בלימוד היא המינימום שבמינימום הנדרש מבן אדם.
רק אחרי תקופה כשראש הישיבה מסר לנו את מחברותיו כדי שנדפיס משם חבורה בקובץ של הישיבה גילו בין מחברותיו דפי חשבון הנפש השנתיים, "עבירה" – השנה ביום שעברה הישיבה מבאר יעקב להר נוף בזמן האריזות כשהלכתי מביהמ"ד לבית לא חשבתי בלימוד. חוץ מהמעבר עצמו שהטריד הרי זמני המעבר היו קשים ביותר וראש הישיבה עזב תקופה ארוכה את פינת יקרת המקום בו הוא השקיע את חלבו ודמו ולא, לא מסיבות מרנינות במיוחד, הכאב והטירדה יחד אכלו בו וגרמו ל'לא חשבתי בלימוד בזמן המעבר' והראש ישיבה לא מוותר לעצמו, כותב דף והיה קורא אותו בערב יו"כ בבכיות עצומות ותחנונים נוראיים למחילה.
1/224