הדילמה בפני 'ועד הקודש והמקדש' היתה קשה. האם להטיל על הנערים מהכפר חובת בידוד? ומאידך, הרי אי-אפשר להכניסם לישיבות ללא כל הגבלות. ה'חברים' יברחו מהם כמו מאש. ואז הוחלט ברוב קולות: חייבים לאמץ את מתווה הקפסולות של שנת תש"פ…

ההוראות הן אותן הוראות, וגם הפעם, ההוראות המחמירות ביותר מכוונות דווקא כלפי החרדים. אך לשם שינוי, הפעם, במקום לוגו משרד הבריאות וחתימת ידו של ד"ר חזי לוי – מתנוסס על רשימת ההוראות הלוגו של 'ועד הקודש והמקדש'… ודווקא הציבור החרדי שש על כל הנחייה כמוצא שלל רב.

נתק של אלפי שנים לא יצליח לטשטש את רישומה של צורת החיים הזו, חיים עם זהירות ורגישות. במשעולי הגמרא אנו פוגשים בה פעם אחר פעם, בדיונים בענייני טומאה וטהרה, באוכלין ובמשקין, בנגיעה או בישיבה. הדיונים הללו, שהיו אמורים להוות חלק בלתי נפרד מחיינו, לא פחות מדיני תפילה או הלכות שבת – הפכו באותו יום מר ונמהר של חורבן בית המקדש ל'הלכתא למשיחא'. צעירי הצאן וגם מבוגרים מהם לא מוצאים ידים ורגלים בסוגיות סבוכות אלו, שהנתק המעשי חופף עליהן.

אבל הנה הקרה לנו ה' הזדמנות. הרה"ג רבי שמואל פולק שליט"א עורך גליונות 'שלהבת' ו'אז נדברו', נדרש למשימה זו תמידין כסדרן, ומצליח בעז"ה בעטו, עט סופר מהיר, לקרב את ההווי היהודי שלפני אלפי שנים ולחוש אותו ממש כאן לידינו.

ל'קורונה' הוא נקלע בדיוק כמו כל עמך בית ישראל, ומעבר לנקודות החיזוק והאמונה שהצליח לשזור במאמריו החביבים והנפלאים, הוא אף גילה לטעמו, שהנה, כאן זוהי נקודת ההכנה לגאולה, הזדמנות לסטאז' ייחודי לימות המשיח. הקב"ה מכין אותנו לימים נעלים, ימים שבהם ניזהר לגעת בחפצים – ולא בגלל נגיף כל שהוא, אלא בגלל וירוס אחר לגמרי, חשש טומאה.

עד כאן דברי ההקדמה של סופר 'המודיע', הרב יוחנן הרשקוביץ, המביא את מאמרו המרתק של הרב פולק. המאמר ארוך, אך חבל לוותר ולו על שורה ממנו, לכן נביא אותו במספר המשכים על פני הימים הבאים בעז"ה.

עם אחד, שתי קבוצות

לפני התחלת המסע המרתק במשעולי ירושלים דאז, ובהיכלי ישיבותיה מקדים הרב פולק מעט רקע הלכתי והיסטורי להבנת הדברים.

לא ביום אחד הכל התחיל. שנים שנים היו בני ישראל מלוכדים כאיש אחד בלב אחד. מחלוקות הלכתיות עדיין לא נכנסו ללקסיקון. לכל בעיה יש פתרון, כי סנהדרין יש בירושלים שעל פיהם ישק כל דבר ואחריהם אין עוררין. רק בדורות מאוחרים יותר, לקראת אמצע בית שני הפך דבר הסמיכה על קרבנות ביום טוב לסלע מחלוקת, זו הנזכרת במשנה במסכת חגיגה. ונחלקו האמוראים בכוונת מחלוקתם, אם המחלוקת היא בדבר הלכה של שבות או בסמיכה על קרבנות חובה.

בזמן הלל ושמאי, רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכם – אומרים לנו חז"ל – ואז התרחש מפנה בקורות ימי עמנו: רבו המחלוקות בישראל. במקביל, החלו לגזור גזירות ותקנות שהרחיבו עד למאד את שמירת הטהרה בישראל. ביניהם ידוע מעשה שהיה שהתקבצו ובאו תלמידי הלל ושמאי בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון, ואמרו "הנכנס יכנס והיוצא יידקר בחרב", ומעליה זו יצאה רשימת הנחיות מפורטות ובהם 18 גזירות, רובן ככולן נוגעות בדיני טומאה וטהרה.

מאז, ארע 'מהפך שלטוני', רעידת אדמה במונחים גלובליים. אלפי אנשים שמאז ומתמיד חיו כטהורים למהדרין, הפכו בין יום לטמאים. עפר ארץ העמים הפך להיות אב הטומאה, ובעקבות רצועה של עמים שחצתה בין גליל לארץ יהודה, כמעט לא היה עולה לרגל מצפון הארץ שלא נטמא בדרכו ירושלימה, וזו רק דוגמא אחת מני רבות.

האנדרלמוסיה החלה להרים ראש. היו אנשים שנפשם חפצה והשתוקקה להמשיך לשמור על הטהרה כדבעי, ובכל מקום שהיה ספק – להם לא היה ספק. החמירו על עצמם בכל מיני חומרות והידורים. התאמצו להרגיל את עצמם לחיים מסוג חדש, רכשו הרגלים והמשיכו לשמור על טהרתם. כנגדם, היו אנשים שנאלצו להתפשר, המציאות לא הותירה להם ברירות. ומכאן, ההפרדה היתה בלתי נמנעת. לא יתכן שאלו ישבו לצד אלו, שכן כל נגיעה בלי שימת לב, כל חיבור לא זהיר, היה עלול לטמא את ה'חבר'.

מני אז החלה קהילה קדושה לפרוח בישראל: קהילת ה'חברים'. בהמשך, נתקבעו כללים והליכות בדרך לכניסה לחבורה קדושה זו, והמשימה להפוך לחבר מן המניין הפכה למשימה של ממש. נדרש היה מהמבקש להוכיח את ידענותו ורצונו העז להתחבר לחבורה קדושה זו.

הפילוג בתוך העם היה קשה מנשוא, לא בכדי היו עמי ארצות שונאים את ה'חברים' שנאה עזה. הריחוק החברתי, הבידול מהתחברות עמם, יצרו חיץ בין שתי קטגוריות. לא בכדי אנו מוצאים בחז"ל תקנות מדורות מאוחרים יותר שכל מטרתן "מפני דרכי שלום". גם בימי הרגל תקנו חז"ל "כל ישראל 'חברים'", שכן לא היתה קיימת אפשרות אחרת לקיים את החג כהלכתו.

דיוני חירום ב'קבינט הקודש'

העולם החל להתרגל לדברים חדשים שמעולם לא שמעו על כך. הסנהדרין, שמלבד שליטתם הרוחנית על כל עם ישראל, היו גם הגורם הבלעדי בניהול הגשמי של העם, על כתפם רבצה האחריות לתיקון הכבישים ובניית בארות המים לעולי הרגלים, ואנשי ביצוע היו על כל תחום – עתה המציאות כפתה עליהם תיק מזן חדש: ועד הקודש והמקדש.

'קבינט הקודש' יצא לפעולה ודרש ואיזן וחקר את כל הנוגעים בדבר, היכן הבעיות, ועל מה יש לשים את עיקר הדגש. וכך נפלה ההחלטה באחד הימים, שדווקא היכלי הישיבות, בעיקר הירושלמיות, נמצאים בסיכון טהרה גבוה.

"בישיבות מתקבצים ובאים מכל רחבי הארץ תלמידים שחשקה נפשם ללמוד תורה", טענו המומחים, "אחוזים גבוהים מהם הינם בני כפר שבאים עם מעשר שני של אביהם לאכלו בירושלים. עמי ארצות בלי ידע בסיסי בשמירת הטהרה. אי אפשר לשכן את התלמידים בני החברים עם בני עמי הארצות".

הדילמה היתה קשה בפני חברי הוועד, שלא ידעו כיצד לתקן את צעדיהם. האם להכריז עליהם סגר או שמא חובת בידוד? כל הערכה לא נכונה עלולה למנוע מהם להשתלם בתורה. אך האפשרות השניה – לתת להם להסתובב ללא הגבלות – גם היא לא ישימה, ה'חברים' יברחו מפניהם לכל עבר.

ואז הוחלט ברוב קולות: אין ברירה אלא לאמץ את מתווה הקפסולות של שנת תש"פ…

נא להכיר: שלמיהו מ'יקירי ציון'

בעקבות כך יצאנו לסיור במתווה הקפסולות של בית שני. יצאנו בזהירות הנדרשת ופגשנו את שלמיהו, עלם חמודות שזה עתה נכנס לשערי הישיבה הקדושה.

קול התורה המהדהד בישיבת 'יקירי ציון' הפריע לנו להתרכז בדבריו, הסטנו אותו הצידה בזהירות והוא החל בשטף דיבורו:

"מוצאִי בצידון שבנחלת זבולון", פתח שלמיהו את נועם שיחו. "הורי היקרים שלחו אותי לירושלים כדי שתהיה להם נציגות בציוֹן, ממנה תצא תורה. מדי כמה חודשים גם הם עולים לכאן ומעניקים לי דמי כיס – את כל מעות מעשר שני שהצטברו אצלם, ואני אוכל אותם על טהרת מעשר".

אחר שהתוודענו לכך ששלמיהו נמנה על מצוייני תלמידי שיעור א', הוא החל להסביר את חלוקת השיעורים: "בדרך כלל נהוג בישיבות שה'שיעורים' הם לפי שנתון וגיל, אך בישיבה שלנו זה עובד בצורה אחרת לגמרי. בישיבה שלנו ניתן למצוא בחור בן 19 ובן 12 באותו שיעור. וזאת משום שאצלנו, שיעור א' – אלו הבחורים שאוכלים חולין בטהרה ברמה הבסיסית, על פי רמת ידיעתם במבחני הקבלה לישיבה, בהם נבחנים גם על רמת הלימוד וגם על בקיאותם בשמירה מטומאה. לשמור ידיו ולשמור גופו – אלו דרישות המינימום לשיעור א', מה שנקרא טירונות.

מתברר, שבמהלך השנה הבחורים אינם שוקטים על השמרים: "לצד השאיפות שלנו בלימוד התורה, אנו גם שואפים לעלות כיתה, לשיעור ב'. אם תשאל מה זה אומר? אוהו, שיעור ב' זה רמה אחרת. שם לומדים בחורים שאוכלים על טהרת מעשר, כלומר: לא לאכול ראשון לטומאה. זה אומר שאי אפשר לאכול בסתם חתונות, ולא קוגלים בקידושים. האמת, שאפשר לאכול, אבל אחר כל אכילת כביצה ומחצה צריך להיטהר במקווה. כך מתרגלים במהלך כל השנה, ועם ההתקדמות והעמידה במבחנים, כולל מבחני פתע, נקבל אישור לעבור לקפסולה הבאה — לשיעור ב'. משם לשיעור ג' שאוכלים על טהרת תרומה. אך הדרגה מעליה זו דרגה שאין למעלה ממנה. זאת הפסגה: הקיבוץ.

"בקיבוץ יושבים בחורים מרוממים שאוכלים 'חולין על טהרת קודש', מדובר בבחורים מרוממים בעלי השגה שעדינותם בתורה ובמידות גם היא מושלמת וניכרת בעליל. מרגע הכניסה לישיבה ואף כבר בתור ילד בחיידר, השאיפה של כל אחד היא לזכות להיות חבר בקפסולה הזו, להפוך ל'חבר מן המניין'".

ושלא נטעה: "החלוקה בין הקפסולות היא לכל הרוחב. זאת לא רק קפסולת לימודים, אלא חיים נפרדים של ממש. מטבח אחר ופנימיה אחרת. כי יש להבין: שיעור א' וב' יכולים לצאת למקרי הצורך מחוץ לישיבה, אלא שהתנאי לכניסה חזרה לישיבה זו טבילת במקווה ואז דינו כ'טבול יום'. לעומת זאת, בשיעור ג' זה כבר לא מועיל, כי 'טבול יום' אינו יכול לאכול על טהרת תרומה, וכן על זה הדרך יש עוד הרבה פרטים שאין כאן המקום להאריך.

"למרות זאת", אומר לנו שלמיהו בהתרגשות, "המציאות שאנו משוכנים ב'מתווה הקפסולות', עדיין אינה אומרת שאנו מנותקים לגמרי זה מזה. כי למרות ההפרדה – אנחנו עדיין ישיבה אחת, ולפעמים גם מקבלים היתר לפתוח את הקפסולות במקרים מיוחדים – בדיוק כמו המקרה שהיה בשבוע האחרון…"

ועל כך נקרא מחר בעז"ה…