הדיבוק שאהב את בעלי העבירה

מעשה נורא הממחיש את גודל עוון מחטיא הרבים ואחריותו הרבה על השפעתו השלילית, הוא המעשה ב"נובהרדוקער גלגול". מעשים אודות דיבוקי רוחות מתהלכים בעמנו מזה מאות שנים, מהם מוסמכים ומהם פחות. הדיבוקים אינם אלא נשמות תועות של אנשים שנפטרו מן העולם, אשר בשל רוב חטאיהם ופשעיהם – אינן זוכות אפילו להכנס לגהינם על מנת להתמרק ולהזדכך. הן משוטטות אנה ואנה ונמלטות מהמזיקים הרודפים אחריהם , וכאשר הן מוצאות שעת כושר להכנס במישהו, הרי הן עושות כן על מנת להסתתר בתוך הגוף ולמצוא מנוחה מסויימת. סיפורנו, העוסק באותו "נובהרדוקער גלגול" הינו מוסמך, ורבים מגדולי ישראל נהגו לספרו בהזדמנויות שונות.

ה"נובהרדוקער גלגול" היה בחור יהודי תושב נובהרדוק, שרוח תועה נכנסה בגופו. עד שנכנס הדיבוק בבחור – היתה התנהגות הבחור ללא דופי, אולם בשלב מסויים הבחינו הכל שדבר מה אינו כשורה אצלו. הוא החל לחשוף דברים שאיש לא הבין מאין הוא יודע אותם! אט אט הבינו הכל, כי ככל הנראה מדובר בנשמה תועה, שמצאה לה מקום מנוחה בגוף הבחור האומלל, וכיון שהנשמות יודעות הכל, הנשמה התועה שבקרבו מדברת וחושפת לכולם מעשיהם הנסתרים. הטומאה ששרתה באותה רוח – היתה נוראה. דבר ידוע הוא, שגם לאחר מות האדם נשארים בו רצונותיו ומאווייו כבימי חייו. אמנם הגוף מובל אלי קבר, אבל הנשמה נשארת כשהיתה, ורק ייסורי הגהינם מסוגלים למרקה ולטהרה, אט אט,מכתמי העוונות והפגמים.

את מידת הטומאה שליפפה את אותה רוח, העריכו גדולי הדור לפי התנהגות הרוח כלפי האנשים שסבבוהו. היה הבחור מסתובב ברחובות נובהרדוק, וכאשר נתקל באנשים – היה עומד ומפרט את חטאיהם ועוונותיהם. הוא היה ניגש ליהודי וקורא בשמחה ובקול גדול: "איך האב דיר ליב" – "אהבתיך!" ומיד היה מונה לפניו את כל פגמיו וקלקוליו, מתחילה ועד סוף. כמובן, אותו יהודי היה מתמלא בושה על פרסום עוונותיו, והרהורי תשובה היו צפים בקרבו. אולם דווקא אז, היה ה"נובהרדוקער גלגול" משנה את טעמו וקורא בקול גדול: "איך האב דיר פיינט" – "אני שונא אותך", והיה נושא את רגליו ונמלט מהמקום. לעיתים, טרם הימלטו, היה זועק: "אחי היקר, למה לך כך?!" כלומר, מדוע אתה מהרהר בתשובה?! חייהם של בני נובהרדוק נהפכו לסיוט של ממש, לחלום בלהות ולגהינם עלי אדמות. הכל פחדו פחד מוות מפני הדיבוק, לא שמא יזיק להם, אלא מחשש שיחשוף את מהותם האמיתית.

נתאר לעצמנו אדם מכובד, בעל זקן עבות והדרת פנים, העושה את דרכו ברוב חשיבות מביתו לבית הכנסת כשגמרא אחוזה תחת בית שחיו וציציותיו מתבדרות ברוח. העוברים והשבים מפנים את הדרך לרב הנכבד, ואז, לפתע פתאום, מפציע לו ה"נובהרדוקער גלגול", מתייצב מול האיש הנכבד, זועק "אהבתיך!"ומתחיל בסקירת מהותו של העומד לפניו: "אתמול בצהריים, שקעת בשינה עמוקה ועריבה! גם היום בבוקר לא מיהרת לקום ממיטתך! ואילו זה עתה סיימת לסעוד ארוחה דשנה במיוחד! אוי אוי, אהבתיך, ידידי". איש מבני נובהרדוק לא יכל להסתיר עצמו להיות ירא שמיים בגלוי בלבד. כאשר היה נראה ה"נובהרדוקער גלגול" מהדס בקצה הרחוב, היה לפתע הרחוב מתרוקן בבת אחת, כאילו פרצה לה מלחמה. הדיבוק – כאשר היה פוגש רשע, היה מחבקו ומנשקו וכאשר היה פוגש צדיק היה נמלט מפניו כבורח מפני האש!

הרבה מצדיקי הדורות סיפרו אודות דיבוק זה:

• ה"חפץ חיים" שח לתלמידו הרב שלמה בלוך, כי פעם איימו על הדיבוק כי ייקחוהו אל הגאון מוילנא, אך הרוח השיב: "איני מפחד, כי להגר"א אין עסק עמנו". ואכן כתב הגאון בהקדמה לתיקוני הזוהר, לא יהא לו עסק עם הרוחות.
• עוד סיפר ה"חפץ חיים", כי פעם, כאשר נשאל הדיבוק מי הם ל"ו צדיקי הדור, החל למנות שמות רבים בלתי ידועים, כאשר את הגאון מוילנא הוא מזכיר רביעי או חמישי ברשימה.

ולתמיהת העומדים, האם הגאון מוילנא אינו ראשון, השיב הדיבוק: "לא, מפני שהוא מפורסם!" (והגראי"ל שטיינמן המשיך את המשפט: "ועוד הרבה לא מפורסם", ללמדך שכל הידוע ומפורסם על הגדיא, אינו אלא אפס קצה).

• את העובדה הבאה שמע רבי יעקב אדלשטיין רבה של "רמת השרון" מפי קודש ורבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז'. עובדה נוראה המלמדת על טומאתו העצומה של אותו דיבוק כמו גם להבדיל, חומרת ענין כיסוי השולחן במפה בשבת. עובדה זו סיפר הרב מפוניבז' באחד מימי השבת, כשנכנס לחדר האוכל שבישיבת פוניבז' וראה כי מעל מספר שולחנות נשמטו המפות, והשולחנות אינם מכוסים כראוי. "טיירע בחורים, בחורים יקרים", קרא אז הרב מפוניבז' לעבר התלמידים, "הסכיתו ושמעו נא מעשה שארע עם ה"נובהרדוקער גלגול" והבינו מה רבה חומרת כבוד השבת. פעם, כאשר הובא הבחור עם הדיבוק המפורסם אל בית רבי חיים מוולוז'ין ביום השבת, נבהל הבחור והחל מתרוצץ כמשוגע בין חדרי הבית. קדושת ביתו של גאון הדור יחד עם קדושת השבת, כמעט שהוציאוהו מדעתו, ונשמתו המלופפת בטומאה לא מצאה לה מנוח. והנה, לפתע, הבחין הבחור תוך כדי מרוצתו, כי בפינת אחד השולחנות נשמטה מעט המפה – והשולחן התגלה. הבחור זינק על אותה פינה והחל מנשקה ומחבקה, תוך כדי ניתורים וקפיצות! לבסוף אחז בפינת השולחן עד צאת השבת, ורק אז נרגע! ואמרו גדולי ישראל שכל רז לא אניס להו, בנגלה ובנסתר, כי גילוי השולחן של סעודות השבת אף באופן חלקי, נותן מקום אחיזה לכוחות הטומאה ולחיצונים". וכאן ביקש הרב מפוניבז' מתלמידיו לקחת מכך מוסר ולהקפיד על כיסוי השולחן שסועדים את סעודות השבת במפה.

מה עלה בסופו של הדיבוק מנובהרדוק? סיפר רבי יעקב אדלשטיין, ששמע מרבי אליהו לפיאן, ששמע מהסבא מקלם, ששמע מרבי ישראל מסלנט, ששמע מרבי יוסף זונדל מסלנט, ששמע מפי קדשו של רבי חיים מוולוז'ין: כאשר התפרסם דבר הדיבוק, הגיעו אנשים רבים לנובהרדוק כדי לקבל מושגים על המתרחש בעולמות עליונים, ולקלוט מעט יראת עונש ואימת דין. השמועה עשתה לה הדים, והגיעה עד החלונות הגבוהים. שרי הממשלה חקרו בענין, והחליטו כי מכשף יהודי מסתובב לו בין האזרחים ומשפיע עליהם מרוחו. באותם ימים בליטא, עבירת כישוף טמנה בחובה עונש מוות, וע"כ הברחת הבחור היהודי האומלל היתה בגדר הצלת נפשות ממש. כך הוברח הבחור היהודי לוילנא ואח"כ לוולוז'ין, עד שהוצא מהמדינה והגיע לפולין, וככל הנראה, לאחר מכן הובילוהו יהודים טובים אל המגיד מקוזניץ, על מנת שיערוך לו תיקון.

כיצד תיקן המגיד מקוזניץ את הרוח האומללה? מתחילה ניסה המגיד להוציא את הרוח מגוף הבחור ע"י שמות ויהודים, ולהביאה גם לידי תיקון ומנוחה, אולם כאשר לחש באוזן הבחור את הייחודים הנוראים, געה הרוח בצחוק נורא וזעק: "אתם חושבים להפחידני בדברים אלו! הן כל זאת יודע אני עוד מאז היותי ילד, טרם הגיעי למצוות! הלא הנני בן תקופת הבית! אל נא תפחידוני בייחודים כאלה". "מה עשית?" תמה המגיד מקוזניץ, "במה כה חטאת, פשעת והרשעת, עד שיותר מאלפיים שנה נשמתך מגולגלת בעולם באין מנוחה?!" באותו רגע התחלף צחוקו של הרוח בבכי נורא. "מבטיח אני לכם נאמנה כי אני לכשעצמי לא חטאתי ולא הרשעתי כמעט במאומה, אך בבית דין של מעלה זוקפים עלי את כל צרות הגלו תוצער השכינה מאז ימי חורבן הבית". תשובתו של הדיבוק עוררה את פליאתו של המגיד. "מהו העוון הקל אותו עשית – אשר בגינו מגלגלים עליך את הכל?!" "אני הוא זה שהשליך את האבן הראשונה על זכריה הנביא!"ירה הדיבוק את התשובה, "האבן שלי לא הרגה את זכריה, ואפילו לא פצעה אותו. אבל, אחרי שזרקתי אני את האבן הראשונה, ראו הסובבים סביבי את מעשי, והחליטו גם הם ליידות אבנים בזכריה, עד שבסופו של דבר נהרג זכריה מאותן האבנים שזרקו עליו אחרים! (ראה דברי הימים ב, כד כ-כא). ועל אף שלא אני שלחתי יד בנפשו של זכריה הנביא, מגלגלים עלי בבי"ד של מעלה את הריגתו, שכן אותי ראו וממני למדו". "אך לא רק הריגת זכריה הנביא זוקפים לחובתי, אלא אף מגלגלים עלי את כל ייסורי ישראל וצרותיהם, שהתרגשו עליהם בעטיו של חורבן הבית, וזאת משום שאותה האבן שזרקתי היא השורש והסיבה לכל".

והרוח החלה לתאר בפרוטרוט, כיצד אותה אבן קטנה שהושלכה על זכריה, נביא ה', לא גרמה רק להריגתו, אלא להריגת רבים מהמובחרים שבעם ישראל, כפי שמסופר בגמ' גיטין (נז:).

לאחר שזכריה הנביא נרצח בעזרה, על ידי ועל ידי יהודים נוספים שרגמוהו באבנים, כמצוות המלך, סיפר הרוח, רתח דמו במקום הרצח במשך כמה שנים. וכאשר הגיע נבוזראדן לירושלים, צד המחזה המוזר את עינו והוא התעניין אצל כהני בית המקדש מה פשר הדם המבעבע על רצפת העזרה. מתחילה חששו היהודים לחשוף בפני האוייב את הריגת נביא בבית ה', וע"כ אמרו כי הדם – דם זבחים הוא. אך נבוזראדן לא מיהר להאמין לדבריהם. הוא שחט בהמה והשווה בין דמה לבין הדם שעל רצפת העזרה, וכאשר נוכח שאין דמיון ביניהם, איים על היהודים כי אם לא יגלו לו את האמת – יסרוק את בשרם במסרקות של ברזל! ראו היהודים כי כך וגילו לו כי נביא היה ביניהם, ותוכחותיו הקשות לא נעמו לאוזניהם כלל ועיקר, וככל שביקשו ממנו לחדול מדבריו – לא היה מוכן, ועל כן הרגוהו! ומאז, דמו רותח... אמר להם נבוזראדן: "אני אפייס אותו, שיפסיק לרתוח". הלך נבוזראדן ולקח את כל חכמי הסנהדרין, הגדולה והקטנה, והרג אותם על דמו של זכריה, אך הדם לא הפסיק לרתוח. הרג נבוזראדן בחורים ובתולות על דמו של זכריה, ולא נח הדם! הרג תינוקות של בית רבן על הדם – ולא נח הדם! עמד נבוזראדן וצעק: "זכריה, זכריה! טובים שבהם איבדתי, נוח לך שאאבד את כולם?!" ומיד נח הדם!

באותה שעה הרהר נבוזראדן תשובה בליבו, ואמר: "ומה אם על נפש אחת כך, על כל נפשות שהרגתי – על אחת כמה וכמה". הוא כתב שטר צוואה על כל נכסיו, ברח והתגייר.

"זריקת האבן הקטנה" יילל הדיבוק, "היא שהובילה בסופו של דבר להריגת אלפים ורבבות מעם ה', מופלאים שבסנהדרין ותינוקות שלא טעמו טעם חטא". "אולם לא רק הירצחם של אותם קדושים נרשם לחובתי, אלא כל צרות החורבן האיומות והגלות הקשה העומסו על כתפי. כמאמר רבותינו, כל הצרות הללו לא התרגשו על עם ישראל אלא בעבור הריגת זכריה הנביא!", סיים הדיבוק בבכי נורא. "כיצד איפוא אוכל לתקן את נשמתך?" תמה המגיד, והרוח השיב: "מיום מותי ועד עתה, לא לימד עלי זכות אף אדם, אם יימצא מי שילמד עלי סניגוריה בפה מלא, אבוא למנוחתי".

התעטף המגיד בהרהורים וברעיוניו הקדושים מצא דרך ללמד זכות על הרוח. אולם הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שהרוח יחשוף בפניו את דרגתו ומהות רוחו ונשמתו מתקופת בית המקדש.

הרוח ניאות להיענות לתנאו של המגיד, אך לא הסכים לעשות כן בעיר, אלא בשדות שמחוצה לה. יצא המגיד מחוץ לעיר, עיין בדינו של הרוח, ואח"כ דרש לימוד זכות הלכתי על הרוח.

וכה היו דבריו: "הלכה היא, שנבואה רעה שניתנה לנביא יכולה להשתנות – כל זמן שלא הוציאה הנביא מפיו. וא"כ אמנם זכריה הנביא הוציא מפיו את נבואתו הרעה מחמת שכך ציווהו הקב"ה, אך מכל מקום, היה לו להמנע מלעשות כן, כדי שהנבואה הרעה תוכל שלא לצאת אל הפועל. ומכיון שהיה ביכולתו לכבוש נבואתו כדי לנסות ולהציל את עם ישראל מהתקיימות הנבואה הרעהוהוא לא עשה כן – הרי שהוא נכנס בגדר דין 'רודף'. והגם שהכובש נבואתו חייב מיתה, מ"מ היה לו למסור את נפשו וחייו בעוה"ז ובעוה"ב על מנת להציל את ישראל. ולמרות שהמהלך אינו נכון מבחינת ההלכה, משום שבוודאי חייב הנביא למסור את נבואתו, מ"מ יש בזה לימוד זכות על יהודי שטעה ורגם באבנים את הנביא שנחשב בעיניו לרודף, החייב מיתה". כך טען המגיד מקוזניץ להגנת אותה נפש אומללה, ואו אז נראתה לעיניו נשמת הדיבוק כעמוד של אש, מן הארץ ועד לרקיע! והדיבוק יצא מן הנער ולא שב עוד

(מתוך עלון ר' חנניה צ'ולק –(דרך עץ החיים).