"שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי" (במדבר ט"ז, ח')
במצוות תוכחה אנחנו נפגשים, יותר מכל, במלאכת החינוך. כאשר רב או מחנך רואה את תלמידו שאינו צועד בדרך הנכונה, מוטל עליו להוכיחו, על מנת ליישר את דרכו. אבל, לא צריך להיות מחנך וותיק ומנוסה כדי להבין שמצוה זו של התוכחה, אינה מתקיימת תמיד באותה צורה, ויש מקרים שבכלל אי אפשר להוכיח את התלמיד.
אומנות החינוך היא לדעת את נפש החניך, ולהבין מתי, ואם בכלל, יש בכוחו לסבול גערה כלשהי. והיה, אם המחנך רואה ומבין שבמצב הנוכחי אי-אפשר להעיר לו, כי ההערה תפגום בהתפתחותו ובהתקדמותו בשלבי הסולם התורני, ברור שבמצב כזה אסור להעיר.
כלל זה, שהוא תנאי יסודי והכרחי בחינוך, עובר בעת האחרונה כחוט השני בכל הכינוסים החינוכיים המתקיימים במחוזותינו, תוך שימת דגש על כך שההערה שאינה במקומה או אינה בזמנה, עלולה להרוס לגמרי את נפש החניך.
"את הסיפור הבא, שהתרחש לפני שנים רבות בישיבת 'חברון', שמענו מבעל המעשה", כך סיפר הגר"י זילברשטיין באחת מדרשותיו, "ואפשר ללמוד ממנו, עד כמה נזהרו אישי החינוך והמוסר בדור ההוא בענין הנ"ל".
כל הקליפות נפלו
אחד הבחורים המוכשרים בישיבה, הִתְּמִיד בלימודו בליל שישי, עד שעה מאוחרת. בשלב מסוים הוא הרגיש צורך להתפרק מעט, אבל כיון שלא רצה לצאת מבית המדרש, החליט לפצח קצת גרעינים באמצע הלימוד.
הבחור ישב בעת לימודו בהיכל הישיבה על מקומו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הקליפות הניח בתוך הסטנדר של המשגיח… כיון שהיה מדובר בכמות גדולה, התמלא חלק נכבד מחללו של הסטנדר בקליפות הגרעינים של הבחור. בתום הלימוד, קם מיודעינו מהמקום, ולא טרח לפנות את הקליפות מתוך הסטנדר.
ויהי למחרת, בתפילת שחרית של יום שישי, מגיע רבי מאיר זצ"ל להיכל הישיבה, ופותח את הסטנדר, ממנו נופלות כל הקליפות… המשגיח תפס מיד מה קרה כאן, וכיצד הגיעו הקליפות אל הסטנדר שלו, אבל לא ידע מי עשה זאת.
בליל שישי הבא, החליט המשגיח להציץ לבית המדרש, ולראות מי יושב על מקומו. הוא אכן עשה זאת, וראה את הבחור, והבין שהוא-הוא זה שהטיל את הקליפות.
במקביל, גם הבחור הבחין בכניסתו של המשגיח להיכל הישיבה, ותפס שר' מאיר עשה זאת כדי לבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא שלא התבייש להעמיס את הגרעינים בסטנדר שלו…
הבחור, שמלבד היותו כשרוני, ניחון גם בשכל ותבונה, החליט, אפוא, שבמקום שהמשגיח ייגש אליו ויגער בו, הוא ישתפר בעצמו, ייקח את עצמו בידיים, וייטיב את דרכיו.
עברה יממה נוספת, ובליל שבת עוברים כל הבחורים ואומרים גוט-שאבעס למשגיח. בחברון, כך ידעו הכל, יש 3 מצבים אצל המשגיח; האחד, שהוא מחייך לבחור; השני – שהוא במצב בינוני, לא מחייך ולא כועס, ומבע פניו רגיל; והשלישי – שהמשגיח לא מתייחס לבחור כאלו הוא אינו קיים…
הבחור מ'מצב שלישי', שקיבל יחס של אי-יחס, ידע שהוא צריך להתחיל לארוז את החפצים, כי מתכוננים לסלקו מהישיבה.
גם הבחור שלנו היה בטוח, שהמשגיח יתייחס אליו במצב השלישי, דהיינו שלא יתייחס אליו כלל. מה הופתע להיווכח שהמשגיח לא רק שלא עשה כך, וגם לא רק שהביט בו בפנים רגילות, אלא אף חייך אליו…
הנהגתו זו של רבי מאיר חדש עודדה מאד את הבחור, שאמר לעצמו – בשום שכל שאם המשגיח, היודע שאני הוא זה שהנחתי את הגרעינים, מתייחס אלי כך, הרי שהדבר מחייבני להמשיך וללמוד בהתמדה, ולשפר את דרכיי.
ואכן, הבחור עלה והתעלה במדרגות התורה והיראה, עד שהפך לאחד מטובי הישיבה ומתמידיה.
והנה הגיע יום חתונתו ויום שמחת-ליבו, שבו התכונן לעמוד תחת החופה. הוא ניגש לקבל ברכה מהמשגיח, ורבי מאיר תופס אותו ואומר לו:
"שמע נא ידידי החתן; אם אתה חושב ששכחתי מה שעשית לי בזמנו, כשהנחת את הגרעינים בתוך הסטנדר שלי – ברצוני להודיעך שלא שכחתי… אבל דווקא ביום החשוב שלך הוא יום החופה, יש לי עצה טובה לתת לך – – –
"אל תחזור על השטות הזו גם בחיי הנישואין… אל תניח גרעינים בסטנדר של השווער, וגם לא בארונותיה ומדפיה של אשתך… כי אם תעשה כך, הם לא יתנהגו כמוני… אלא יעזבו אותך מיד, בלא שהיות"…
הבחור, כדרכם של בני-ירושלים, לא חשב פעמיים, ושאל את המשגיח מדוע 'סחב' את ההערה הזו עד היום, ולא אמר לו את הדברים לפני-כן, ברגע שגילה שהוא הניח את הגרעינים??
השיב לו רבי מאיר: "ראיתי בך שעָדֶיךָ לגדולות, וידעתי שהנך מבורך בכישרונות נמרצים ובכוח התמדה בלתי-נלאה. וידעתי גם ידעתי, שאם אעיר לך במקום אתה תפגע, והמרץ שלך ללמוד יפחת וילך, ולא רציתי לגרום לך את הצרה הזו.
"לכן דחיתי את הדבר עד ליום נישואיך, ועכשיו אני מזהירך כנ"ל, לבל תעשה את השטות הזו לבני משפחתך – – – ורציתי גם ללמדך, לקראת ימי הנישואין, שכאשר שותקים ולא מעירים רק מרויחים"…
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה', ויקרא, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
1/615