האם מותר להתפלל בקול ולבכות בתפילות ראש השנה?

האם מותר להתפלל בקול ולבכות בתפילות ראש השנה?

בכל ימות השנה יש להתפלל את תפילת העמידה בלחש, כדי שלא לבלבל את המתפללים בעל־פה, אולם בימים הנוראים, בהם כולם מתפללים מתוך מחזור, מותר להתפלל בקול רם, אך גם בימים אלו ראוי להתפלל בלחש, ובכל מקרה אין להגביה את הקול יותר מדי, כיון שזהו מעשה 'נביאי הבעל' שהיו בזמן אליהו הנביא, וכן עלול הדבר לבלבל אף את המתפללים מתוך מחזור. ושליח הציבור רשאי להגביה את קולו, כיון שבכך נשמעת תפילתו כנדרש וגם מתעוררת כוונת הציבור. בנוגע לבכיה בשעת התפילות – יש שכתב שנוהגים לבכות בתפילות הימים הנוראים, והוסיף שמי שמתעורר לבכיה רבה בתפילתו בימים אלו, אות היא כי באותה שעה הוא נדון למעלה, ויש שכתב שהבוכה בתפילתו – תפילתו נשמעת. וכתבו האחרונים שאף מי שאינו יכול לבכות, יתפלל בקול בוכים, ועל כך נאמר: "שמע ה' קול בכיי". ויש שכתב שאין לבכות בתפילות ראש־השנה, וביארו בדעתו שאין לעורר בכי בכוונה תחילה, אולם מי שמרוב דבֵקותו בעת התפילה מתעורר לבכי רשאי לבכות. [סימן תקפב, סעיף ט וס"ק כד; ביאורים ומוספים דרשו, 30]

התרת הנדרים בערב ראש השנה – מקור המנהג והלכותיו

התרת הנדרים הנערכת בערב ראש השנה, מקורה בדברי הגמרא במסכת נדרים: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש־השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה זו יהיו בטלים", וזריזים מקדימים למצוות, ומוסיפים – מלבד ה'מסירת־מודעה' לעתיד – לתקן גם את העבר, בהתרת הנדרים שכבר נידרו. אכן, אף שנהגו לומר גם את ה'מסירת־מודעה' בפני שלשה, מן הדין אין צורך לאומרה בפני אחרים, ורק התרת הנדרים טעונה שלשה. כמו כן, נהוג שכל שלשת המתירים אומרים "הכל מותרים לך…", אך מן הדין די שיאמר אחד מהם. בנוגע לנשים – יש שהורו שהאשה תמנה את בעלה לשליח להתיר את נדריה בערב ראש־השנה, ויבקש מהמתירים את נדריו להתיר גם את נדריה, ויש שהורו שאינה צריכה לעשות כן, ותסמוך על אמירת 'כל־נדרי' בערב יום־הכיפורים; ושליחות להתרת נדרים מועילה רק לבעל הנעשה שליח להתרת נדרי אשתו, מפני ש'אשתו כגופו'. כמו כן, לגבי 'מופלא הסמוך לאיש', דהיינו ילד מגיל 12 ומעלה וילדה מגיל 11 ומעלה, שנדריו חלים אם הוא מבין את ענין הנדרים, יש שהורו שאין צריך לערוך עבורו התרת נדרים בערב ראש־השנה, ויש שהורה שאם רצונו בכך יש לערוך עבורו התרה. [ביאורים ומוספים דרשו, תקפא, 45]

מנהגי ערב ראש השנה: צוֹם, טבילה במקוה ותפילה בבית הקברות

מנהג הצוֹם בערב ראש־השנה: מנהג עתיק עוד מזמן חז"ל, לצוּם בערב ראש־השנה, ובמדרש אמרו שגדולי הדור היו צמים בו, ובכך היו מתכפרים שליש מעוונותיהם. במשך הדורות 'הורחב' המנהג במדינות אירופה, ואף פשוטי העם נהגו לצום ביום זה, אנשים מגיל 13 ונשים מגיל 12, כביתר תעניות־הציבור; אולם בזמננו אין הכל צמים, ולכן יש שהורה כי המעונין לצוּם עליו לקבל את הצוֹם בכ"ח באלול בתפילת מנחה. ואף מי שקיבל על עצמו לצוּם, יש הסוברים שמותר לאכול בסעודת מצוה של ברית־מילה, פדיון־הבן או סיום מסכת. טבילה במקוה: הטבילה תֵּעשה לכתחילה משעה לפני חצות היום ואילך, ויש שנהג לטבול שלש פעמים. תפילה בבית הקברות: בקשת רחמים בבית הקברות לזכות בדין בזכות המתים, ואין לבקש מהמתים עצמם להתפלל עבור החיים; ויש לתת צדקה לפני התפילה. בבית־הקברות יש לעמוד במרחק ארבע אמות (1.92-2.31 מטרים, לשיטות השונות) מהקברים. [סימן תקפא, סעיף ב ו־ד וס"ק טז, כו ו־כז; ביאורים ומוספים דרשו, 33-35, 37, 39, 51 ו־56]

מהי ההגדרה המיוחדת לקדושתם של שני ימי ראש השנה?

בכל החגים מונהג 'יום טוב שני' רק בחוץ־לארץ, משום שבזמן שבו היו מקדשים את החודש על־פי ראיית הלבנה הונהגו שם שני ימים מחמת הספק מתי קידשו את החודש בארץ־ישראל. לעומת זאת, בראש־השנה, בשל חשש מסוים לזלזול בקדושת יום־טוב, תיקנו חכמים שבמקרים מסוימים יונהג יום־טוב שני אף בארץ־ישראל, וכשם שיום טוב שני של גלויות מונהג בחוץ־לארץ גם בימינו, משום ש"מנהג אבותינו בידינו", כך מונהג יום טוב שני של ראש־השנה בארץ־ישראל גם בימינו. מסיבה זו, שהיום הנוסף בראש־השנה יסודו בתקנת חז"ל שלא מספק, נחשבו שני ימי ראש־השנה כ'קדושה אחת', וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראו יום טוב של ראש־השנה; וגם כיום – שאנו נוהגים כך משום ש"מנהג אבותינו בידינו" – נחשבים שני הימים כ'קדושה אחת', כשהיום הראשון עיקר, ואסור מן התורה, והשני – מדרבנן. ונחלקו הראשונים אם הימים נחשבים כ'קדושה אחת' גם לקולא, או רק לחומרא. [סימן תר, סעיף א וס"ק א; ביאורים ומוספים דרשו, 1. סימן תרא, סעיף ב וס"ק ג; ביאורים ומוספים דרשו, 3-4]

מנהגי ראש השנה: 'סימנים', 'תשליך' והִמנעות שינה ביום

'סימנים': חז"ל הנהיגו לאכול בליל ראש־השנה פירות וירקות שונים לסימן טוב על־פי שמותיהם, ולבקש על קיום הדבר אשר עליו נעשה הסימן, ואלו הם: 'רוביא' – שירבו זכויותינו; 'כרתי' – שיכרתו שונאינו; 'סילקא' – שיסתלקו אובינו; תמרים – יתמו שונאינו; ו'קרא' – "שיקרע (רוע) גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו". ובמרוצת הדורות נוספו סימנים נוספים: תפוח טבול בדבש – שתתחדש שנה מתוקה; רימון – נרבה זכויות כרימון; ראש של בהמה או עוף – שנהיה לראש ולא לזנב; דגים – שנפרה ונרבה כדגים. 'תשליך': מימות הראשונים נהגו ללכת ביום הראשון של ראש השנה לים או לנהר ולומר את הפסוקים: "מי א־ל כמוך נושא עוון… ישוב ירחמנו… ותשליך במצלות ים כל חטאתם". מנהג זה מכונה 'תשליך', והוא כזכר לעקֵדת יצחק, שבדרכו אליה עבר אברהם אבינו דרך נהר והגיעו המים עד צווארו, והתחנן להשי"ת: "הושיעה כי באו מים עד נפש"; ובכתבי האריז"ל מובא שיש ללכת לאחר תפילת מנחה, לפני שקיעת־החמה, וכנהוג בימינו. וטוב לקיים את המנהג בסמוך למים שיש בהם דגים, לסימן טוב שנפרה ונרבה כדגים. המנעות משינה ביום: נוהגים שלא לשכב לישון בראש־השנה בשעות היום, על־פי מאמר חז"ל שהשוכב בראש־השנה 'שוכב' מזלו, ולדעת האריז"ל מותר לישון לאחר חצות־היום; ונחלקו הפוסקים אם יש להקיץ משנת הלילה לפני עלות־השחר, ואף לדעת המקלים, יש שהורה שאם התעורר משנתו לאחר עלות־השחר לא ישוב לישון. ומי שראשו כבד עליו ומוכרח לישון, או שקשה לו לכוֵּן בתפילתו אם אינו ישן ביום, רשאי לישון. ויש שכתב שנהגו כך רק לענין שינה בשכיבה, ולא לענין שינה בישיבה. [סימן תקפג, סעיף א-ב, ס"ק ה-ט; ביאורים ומוספים דרשו, 13-15]

מספר קולות התקיעה ושיטות הראשונים בנוגע לאורכם

חכמינו ז"ל דרשו מפסוקי התורה שמצות תקיעת שופר כוללת שלש תרועות שלכל אחת מהן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה; וספק בידינו אם התרועה האמורה בתורה היא הקול שאנו מכנים 'שברים', או הקול שאנו מכנים 'תרועה', או שניהם יחד, ולפיכך אנו תוקעים שלש פעמים תקיעה שברים־תרועה תקיעה (תשר"ת). ומכיון שאילו רק אחד מהקולות הוא התרועה האמורה בתורה, הרי הקול האחר מהווה הפסק בינו לבין התקיעה, אנו שבים לתקוע כל קול בנפרד: שלש פעמים תקיעה שברים תקיעה (תש"ת), ושלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה (תר"ת); ובסך הכל – שלשים קולות. בנוגע לאורך השברים והתרועה, ישנן שתי שיטות עיקריות: שיטת רש"י: אורך התרועה הוא שלשה קולות קצרים המכונים 'כחות', או 'טרומיטין', ואורך השברים הוא לפחות ששה 'כחות' – שנים לכל אחד משלשת חלקי ה'שברים'. לשיטה זו – לדעת המחבר, אין להאריך בכל חלק מחלקי השברים מעבר לשיעורו האמור; ולדעת הרמ"א, בשברים שבסדר תשר"ת ניתן להאריך עד שמונה 'כחות' לכל חלק משלשת חלקי השברים, ובסדר תש"ת – עד חמשה 'כחות'. שיטת הריב"א והריב"ם: אורך התרועה הוא תשעה קולות קצרים, המכונים 'כחות', או 'טרומיטין', וזהו גם אורך השברים, כלומר, שלשה 'כחות' לכל אחד משלשת חלקי ה'שברים', כשהשברים אורכים מעט יותר מהתרועה, והתקיעות שבסדרי תשר"ת ותש"ת מתארכות בהתאם. לכתחילה יש לנהוג כשיטה זו, וכן יש להקפיד לכתחילה שלא להאריך בשברים מעבר לשיעור האמור, אך בתקיעה ובתרועה ניתן להאריך מעבר לשיעורן. לפי שתי השיטות, אורך התקיעה כאורך התרועה, כלומר, בכל סדר מסדרי תשר"ת תש"ת ותר"ת יש להאריך בשתי התקיעות כפי אורך הקולות שביניהן. [סעיף ג עם משנ"ב ושעה"צ וביה"ל]

המחלוקת המפורסמת בענין 'נשימה אחת' ו'שתי נשימות' בתקיעת שופר

הראשונים נחלקו בנוגע ל'שברים־תרועה' שבסדר תשר"ת: יש אומרים שצריך לתוקעם ב'שתי נשימות', אך בדיעבד יוצאים ידי חובה גם ב'נשימה אחת', ויש אומרים שצריך לתוקעם ב'נשימה אחת', ואין יוצאים ידי חובה ב'שתי נשימות' אף בדיעבד. ולהלכה, במקום שאין בו מנהג קבוע לתקוע רק כשיטה אחת משיטות אלו, יש לתקוע את התקיעות שלפני תפילת מוסף בנשימה אחת, ואת התקיעות שבתפילת מוסף ב'שתי נשימות', (או להיפך), וכך פסקו השולחן־ערוך־הרב והחזון־איש, וכך המנהג בארץ ישראל. בפירוש 'נשימה אחת' ו'שתי נשימות', נחלקו הפוסקים: לדעת המשנה־ברורה, ב'שתי נשימות' יש להפסיק 'כדי נשימה' בין הקולות – ונחלקו הפוסקים אם צריך לנשום בפועל – וב'נשימה אחת' אין להפסיק יותר מ'כדי נשימה', אך יש להפסיק מעט כדי שלא לתקוע את השברים והתרועה 'בכח אחד'; ולדעת החזון־איש, ב'שתי נשימות' יש להפסיק בין הקולות אך בפחות מ'כדי נשימה', וב'נשימה אחת' אין להפסיק ביניהם כלל, ונחלקו בדעתו אם כוונתו שיש להריע מתוך השבר ממש, או שיש לסיים את השבר בסיום ברור ולהריע מיד לאחריו. [סימן תקצ, סעיף ד וס"ק יז-כא; ביאורים ומוספים דרשו, 12, 13 ו־15]

מה פירוש 'תקיעות דמיושב' ו'תקיעות דמעומד'?

לכתחילה יש לעמוד בעת התקיעה בשופר, או שמיעתהּ, ובדיעבד יוצאים ידי חובה אף בישיבה. דין זה אמור לגבי התקיעות שבתפילת מוסף, בהן מקיימים את המצוה, ולכן הן מכונות 'תקיעות דמעומד', אבל התקיעות שלפני מוסף נועדו רק כדי 'לערבב את השטן', ולכן אין חובה לעמוד בהן, והן מכונות 'תקיעות דמיושב'; עם זאת, נהוג מקדמת דנא לעמוד גם בתקיעות אלו, ויש שכתב שבזמננו מקיימים את המצוה בהן. לדעת המשנה־ברורה ופוסקים רבים, האופן המובחר לקיום תקנת 'תקיעות דמעומד' בתפילת מוסף, הוא תקיעת תשר"ת תש"ת תר"ת למלכויות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות, בחזרת הש"ץ בלבד; וכך מנהגן של קהילות רבות בימינו. מאידך, מנהגן של קהילות רבות, והוא מנהג קדום מימות הראשונים ונהג בו גם האריז"ל, לתקוע כסדר האמור גם בתפילת הלחש של מוסף. תקנת 'תקיעות דמעומד' מוטלת על הציבור בלבד, ואין ליחיד לעשות זאת לבדו. מפורסם כי הגרי"ז מבריסק סבר שלצורך קיום התקנה על ידי הציבור בחזרת הש"ץ, חובה על כל יחיד מהציבור לשמוע את כל תפילת החזרה של הש"ץ, מילה במילה; והחזון־איש בספרו חולק על כך, וכן נראה מדברי הגר"מ פיינשטיין, וכן סבר הגרש"ז אויערבך. [סימן תקפה, סעיף א וס"ק ב; ביאורים ומוספים דרשו, 4. סימן תקצב, סעיף א-ב וס"ק א, ד ו־ו; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־4]

איסור הדיבור בין התקיעות

מעת שמברכים על תקיעת השופר לפני תפילת מוסף עד לאחר התקיעות שלאחר 'שופרות' בחזרת הש"ץ, אין 'להפסיק' בדיבור, כיון שהברכה חלה על כל התקיעות; ובלאו־הכי, אסור להפסיק בדיבור בעת קיום מצוה כל זמן שלא השלים את חובתו. יש שהוסיפו כי ראוי שלא להפסיק בדיבור עד לאחר התקיעות הנהוגות לאחר תפילת מוסף, ויש שכתב עוד שבמקומות שנוהגים לתקוע לאחר גמר התפילה כשיטות שונות, אין לדבר עד לאחריהן; ויש שכתבו שאין צורך להקפיד על כך מעבר לתקיעות 'דמעומד'. אכן, יש לשים לב להבדלים בין השלבים השונים: בין הברכה לתקיעות – אסור להפסיק (אפילו במילה אחת), למעט כשיש הכרח לדבר בעניני התקיעה עצמה, והמפסיק יברך שנית; בין התקיעות 'דמיושב' בפני עצמן או בין התקיעות 'דמעומד' בפני עצמן, גם כן אין להפסיק אלא בעניני התקיעה עצמה, אך המפסיק לא יברך שנית; ובין תקיעות אלו לאלו, מותר להפסיק הן בעניני התקיעה והן בעניני התפילות, והמפסיק בענינים אחרים לא יברך שנית. ראוי לציין כי מעיקר הדין אין להפסיק בין סדרי התקיעות 'דמיושב' אף באמירת 'יהי רצון' הנדפס במחזורים, ויש לאומרו לאחר גמר תקיעות אלו, וכך נהגו רבים מגדולי ישראל; אולם בקהילות רבות נהגו לאומרו בין סדרי התקיעות. ובין תקיעות 'דמעומד' לתקיעות 'דמיושב', מותר להפסיק באמירת תהילים, או בדברי תורה מעניני התקיעות, (והרהור בדברי תורה מותר בכל ענין שהוא); וכן בניגון התפילה יחד עם החזן, באמירת 'ברוך הוא וברוך שמו', ובבקשות פרטיות. [סימן תקצב, סעיף ג וס"ק ח ו־יא-יד ושעה"צ ס"ק יד-טו; ביאורים ומוספים דרשו, 9 ו־11-13]

האם ניתן לשמוע תקיעת שופר במקום שיש בו תקרה אקוסטית?

במשנה ובגמרא נאמרו דינים שונים בקשר לתקיעת שופר בתוך בור, מערה וכיוצא בהם; דינים אלו התחדשו בעקבות הצורך לתקוע בהחבא בעת שגזרו הגויים על ישראל שלא יקיימו את המצוות. עיקרם של דינים אלו הוא שבצאת קול התקיעה אל מחוץ לבור עלול להתלוות אליו אליו קול הד הנוצר באוויר הבור ומטשטש את קול השופר, והעומדים בחוץ ושומעים קול נוסף זה לא יצאו ידי חובתם; ויש אומרים שקול נוסף זה נלוֶה בהכרח לקול התקיעה ופוסלהּ. קול זה מכונה: 'קול הברה'. 'קול הברה' במרתפים: בדומה לבור ומערה, קיים חשש ל'קול הברה' גם בתקיעת שופר במרתף אטום שרובו מתחת לפני הקרקע, אך כשיש בו חלונות – ספק אם דינו כבור ומערה; וספק זה מצוי בזמננו בבתי־כנסת שבקומות תחתונות של בתים פרטיים, אשר רוב גובהם מתחת לפני הקרקע, וחלונותיהם סמוכים לתקרה, מעל לפני הקרקע. והתוקע ביער או בין הרים, אף שחוזר קול הד לתקיעתו, אינו נחשב כתוקע בבור, כיון שהד זה אינו מעורב בקול השופר, והוא 'נכפל' רק לאחר סיום הקול הראשון. 'קול הברה' בעמידה מחוץ לבית הכנסת ובתקרה אקוסטית: בניגוד לפירוש הרווח ל'קול הברה', שהוא קול הד המתערבב עם קול השופר, יש שפירש שהוא קול 'חלש', כלומר, שקול השופר אינו נשמע בעוצמתו ובצלילו המלא, וכתב שלפיכך גם העומד במרחק מבית־כנסת הבנוי מעל לפני הקרקע ושומע את קול השופר היוצא מתוכו, עליו לתת את דעתו ולהבחין אם הוא שומע קול 'חזק' או קול 'חלש'; ויש להחמיר כדבריו במקרה של ספק. כמו כן, בבית־כנסת שיש בו תקרה אקוסטית, יש לבדוק אם נשמע בכל מקום רק קולו הטבעי של השופר. [סימן תקפז, סעיף א, ס"ק א, ב, ו ו־ז, וביה"ל ד"ה או וד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 4-6]