רבותי!
ההרגל אוכל כל חלקה טובה!
געוואלד, הפכנו לרובוטים! מנקים חדר, ועוד חדר, כמו בשנה שעברה, כמו לפני שנתיים – שלוש כמו שאמא וסבתא שלנו ניקו. הכל כרגיל, הכל טבעי, מיד אחרי פורים מתחילים לעשות פסח. אבל העיקר חסר מן הספר…
היכן הלב? היכן הראש? היכן השמחה של מצוה? היכן החיות וההתעוררות הנדרשות מאיתנו בעת עשיית המצוה? הקב"ה רוצה מאיתנו את הלב! הוא לא רוצה ספונג'ה ובית מצוחצח, הוא רוצה שנתבונן במהותן של כל ההכנות הללו.
על בתו הצדקנית, אמר אחד מגדולי ישראל: היא לא עשתה אף פעם בחייה ספונג'ה ביום שישי! אולם מידי יום שישי היא ניקתה את הבית לקראת בואה של שבת המלכה! מוראדיג, כמה גן עדן מונח בזה! העובד מתוך התיחסות כזאת הוא עבד ה' אמיתי!
עם ישראל – עם קדוש הוא. מנקה, מבריק ומקצרף כל פינה, כדי לקיים את המצוה להכין בית נקי מחמץ לכבוד חג הפסח! המחשבה לא מתרכזת בצורך לתחזק את הבית, או בהנאה של מגורים בבית מצוחצח, אלא בצורך לבער כל פרור של חמץ מהבית ומהלב, לקראת חג הפסח ולכבודו.
מה נואלו כל אותם אלו, שיחד עם עבודות הנקיון מגיעים לידי כעס, מתרגזים ומתעצבנים על ימין ועל שמאל. האם הקב"ה רוצה שננקה את החמץ מתוך כעס? בודאי שלא! אם אנחנו מנקים את הבית כדי לקיים את רצון ה' – כל נקיון הוא גן עדן, נצח נצחים! למה לאבד את כל זה בעטים של כעסים ועצבים על תינוק מסכן שהכניס פרוסה לחדר הנקי?
האם ראינו מימינו אדם הנוטל לולב ואתרוג מתוך כעס? הרי כל אחד נוטל את ארבעת המינים בשמחה ובטוב לבב. הלא כן? אותו הדבר בדיוק בנוגע למצות ההכנה לפסח. צריך לקיים אותה בשמחה, ברוגע. להתרגז? להכנס למתח? מאן דכר שמיה! הקב"ה בודאי אינו חפץ בכך. מי שמגיע לכלל כעס – יצא שכרו בהפסדו.
כתוב בהלכה שאין לזלזל בנשים שטורחות ויגעות על נקיון הבית לחג הפסח. לעיתים נדמה לנו שהן יצאו מדעתן, אך אל לנו לזלזל בהן! זוהי עבודת קודש ממש!
חסידים ואנשי מעשה היו מזכירים ברטט ובחרדת קודש את מאמרו של סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, בעת שהיה רואה את הנשים טורחות ויגעות בהכנות נמרצות לחג הפסח. הוא היה נושא עיניו למרום ואומר בנוסח של ה"יהי רצון" הנאמר בראש השנה בין התקיעות:
"יהי רצון מלפניך שאלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק – ראשי תבות קראצן, שאבן, רייבן, קאשרען [קרצוף, שפשוף, גרוד והכשרה] – יעלו לרצון לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו".
אולם, חשוב שנזכור: כל זה מצוין אם עובדים לשם שמים, לקיים את רצון ה'. אז נבראים מלאכים קדושים מכל פעולה! כל קשר"ק הוא גן עדן. אבל אם בגלל הקשר"ק נכנסים למתח ולעצבים – נבראים חלילה, מלאכי חבלה.
הכוונה משנה את מהות המעשה
שמעתי בשם רבי אליהו דושניצר זצ"ל שסיפר, שהכיר יהודי שהיה רחמנא ליצלן מחלל שבת בפרהסיה והפך – בסופו של תהליך – לצדיק יסוד עולם, ומעשה שהיה כך היה:
אדם זה היה בעל בית מרקחת. פעם אחת נכנס אליו ה"חפץ חיים" זצ"ל ואמר לו: "אני מקנא בך!" וחזר שוב ואמר: "אני מקנא בך!".
הלה התפלא מאד, ואמר: "רבי! אתה טועה. אין לך מה לקנא בי. אני מחלל שבת, מופקע מתורה וממצוות".
אך ה"חפץ חיים" המשך ואמר: "יש לי הרבה מאד מה לקנא בך! חכמינו ז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואתה מבוקר ועד לילה מציל נפשות. אין לתאר כמה זכויות יש לך!".
ומיד הוסיף ואמר: "רק בקשה אחת אבקש ממך: כשיהודי נכנס לבית המרקחת לקנות תרופה – תכוון לשם מצות הצלת נפש מישראל. ואם אין ברפואה זו הצלת נפש – תכוון לשם מצות חסד. ואם תשאל: 'איזה חסד אני מקיים, והרי אני גובה כסף בעבור התרופה?' דע לך, גבית הכסף אינה סתירה לקיום המצוה. גם מי שמקיים חסד צריך כסף כדי לחיות וכדי לפרנס את משפחתו. ואם תכוון לשם מצוה לא יגרע ממנה מאומה בשל כך שאתה גובה כסף לפרנסתך. המצוה נשארת במלא עוזה ותפארתה".
אותו יהודי החל להתנהג כעצתו של ה"חפץ חיים". כל אימת שסיפק תרופה למישהו היה מהרהר בליבו: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להציל נפשות ולגמול חסדים".
מה נאמר ומה נדבר, היהודי החל להרגיש מתיקות בכל פעולה שעשה בבית המרקחת.
יום אחד אמר לעצמו: "אולי כדאי לנסות להתפלל? אולי כדאי לנסות לקיים עוד איזושהי מצוה?…" ואכן זכה והתקיים בו מקרא שכתוב (תהילים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'", והוא חש במתיקות וערבות התורה והמצוות, והפך לבעל תשובה גמור, צדיק יסוד עולם.
כל פעולה שאדם עושה, גם אם היא שגרתית בעבורו, מעשים שבכל יום ויום אם מכוון בה לשם שמים, לקיום רצון ה' – היא הופכת להיות מצוה גמורה, והעושה אותה יזכה בגינה לנצח נצחים.
כל קראצן הוא מצוה אם אך נצרף אליו את כונת הלב הראויה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכין את הבית לכבוד חג הפסח כשהוא נקי מכל רבב של חמץ".
לרומם את הפעולות השגרתיות
השתתפתי פעם בבר בי רב דחד יומא, והאזנתי לדבריו של הרב שמחה כהן שליט"א, שסיפר שני סיפורים שהוא מכיר את גיבוריהם באופן אישי:
הסיפור הראשון – פלוני החליט לעשות מעשה טוב. הוא הכיר משפחה, אישה עם מספר ילדים שלא היתה להם פרנסה. לא יאומן כי יסופר: הוא לקח על עצמו עבודה, פועל או פקיד, כל יום, שמונה שעות ביום, ובסוף החודש היה מעביר את המשכורת שקיבל, בשלמותה, למשפחה הזאת! הסיפור הזה נמשך כבר שמונה שנים! מידי חודש בחדשו, בתחילת כל חודש, הוא נותן את המשכורת שלו למשפחה הזאת!
הסיפור השני מפליא לא פחות: הוא מכיר אישה פלונית, שמזה כמה שנים מגיעה לבית עם ילדים ומכינה להם ארוחת צהרים, ולא זו בלבד אלא כשהילדים שבים הביתה מהלימודים, לאחר שסיימו לאכול את הארוחה שהכינה להם, היא יושבת איתם ומתעניינת במה שלמדו, איך עבר עליהם היום, ועוזרת להם להכין את שיעורי הבית. כך היא נוהגת מידי יום ביומו. היא לא פונה לדרכה ולעיסוקיה בטרם דאגה לארוחת הערב שלהם ולעלייתם על יצועם לשנת הלילה.
לפתע נעמד אחד השומעים ואמר בקול רם: "כבוד הרב! אני לא מאמין לשני הסיפורים האלו! אני לא מאמין שיש אדם שעובד חודש שלם, ומעביר את משכורתו לאיזושהי אישה וילדים! אני גם לא מאמין שיש אישה שמטפלת מידי יום במסירות כה גדולה בילדים".
ענה לו הרב בהאי לישנא: "אני יכול לומר לך את שמו של האיש, גם את שמה של האישה, ואת הכתובת בה הם גרים. האם תרצה לשמוע?".
"כן!", השיב הלה. "הייתי רוצה מאד להכיר אנשים כאלו!".
"ובכן", אמר הרב, "האיש – הוא אתה בעצמך, והאישה – היא אשתך! האם אינך יוצא מידי יום ביומו לשמונה שעות עבודה ולעיתים אף ליותר? האם בסוף החודש אינך מעביר את משכורתך בשלמותה, לטובת אשתך וילדיך? אם במחשבתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא אתה עובד כדי לפרנס את הילדים של הקב"ה, לעשות איתם חסד אמתי – אין כל הבדל אם הילדים הם במקרה גם הילדים שלך, או שהם ילדים של מישהו אחר!"
"אשתך, שעמלה לבשל אוכל לילדים, לקבלם בחום ובאהבה עם שובם מלימודיהם, להתעניין בשלומם ולדאוג לכל מחסורם, ערב ובוקר וצהרים – מקיימת בזה מצות חסד, מבלי שיגרע כהוא זה משלמות המצוה מחמת שאלו הם ילדיה. היא קמה בלילה להאכיל את התינוק של הקב"ה – שבמקרה הוא גם תינוק שלה – ותקבל על כך שכר.
האמור מן הדברים, שגם פעולות שגרתיות, המבוצעות על ידינו מידי יום ביומו – יכולות להיחשב למצוות עצומות ולזכות אותנו בנצח נצחים, אם אך נשכיל לעשות אותן שלא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך מחשבה שבמעשים אלו אנו מקיימים את רצון ה', וכוונתנו תהיה לשם שמים.
(מתוך הגדה של פסח יחי ראובן)
1/266