"כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט, ח')
אצל רבינו זצוק"ל ראינו דבר פלא, שהצליח לחולל מהפיכה רוחנית בעולם, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, במושגי ענק שאין לנו תפיסה. הדבר פלא! איך בכח ילוד אישה לחולל כל זאת? אך כמדומה שההסבר לכך, הוא מה ששמענו מרבינו עצמו אודות מרן בעל ה'חזון איש' זצוק"ל, לפני כעשרים וחמש שנה. כאשר פעם אחת בליל יום הכיפורים, בחזרתו מישיבתו 'גאון יעקב' לאחר מעריב ושיר הייחוד, לאורך הדרך דיבר בסוגיות שונות בש"ס ופוסקים, ובתוך הדברים הוזכר יסוד מסויים ממרן החזו"א בענין 'לבוד' בסוכה.
לפתע אמר רבינו בהתרגשות: "מרן ה'חזון איש' עשה מהפיכה בעולם בעניין השיעורים, שהרי לפני המלחמה, היה מקובל אצל כולם שיעור רביעית הרבה יותר קטן, ורק יחידים ממש, ת"ח גדולים, הקפידו על שיעור גדול. וכיום, אחרי שמרן החזו"א הכריע שיעור רביעית 150 סמ"ק, התקבל הדבר 'בכל העולם', וכמעט לא תמצא מי שיעשה קידוש או ארבע כוסות על כוס קטנה כמו שהיה נהוג אז. ואיך קרה כדבר הזה שהשתנה העולם עד כדי כך? התשובה היא: עמל התורה הנורא שלו שאין לתאר ואין לשער, רק מכח זה שייך להפוך את העולם!".
מרן ראש הישיבה היה שקוע כל כולו בתורה, כל הזמן. ראינו ברבינו בחוש את דברי התוספות בסוטה (כא), שסתם ת"ח אינו מהלך ארבע אמות בלא הרהור תורה, וכפי שהעיר מרן הגר"ח שהוא מכיר את מרן 70 שנה, ומעולם לא הסיח דעתו מן התורה!
גם בשנות הנהגתו את הציבור וכל זיכוי הרבים שפעל, לא היה אצלו דבר אחר שעניין אותו זולת הלימוד. פעמים רבות התאונן בצער גדול: "למה נענשתי בכל כך הרבה ביטול תורה? יש לי עול הציבור והיחידים בגלל קבלת קהל!". ולעיתים אמר עד כדי דמעות: "הרי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל סוגר את הדלת ולומד ללא הפוגה, ומרן הגר"ח קניבסקי שליט"א סוגר את הדלת ולומד כל הזמן, ורק אני צריך לבטל את זמני למען הציבור!"… והיה לו מזה צער נורא.
וזימן ה' לידי דברים נשגבים בעניין זה, בספר 'מגיד מישרים' (פר' שמות), שהמלאך אמר לבית יוסף: "ולא תצטער על דאת מטפל בצורכי ציבורא, ועל ידי כן אתה מתבטל מעסקא דאורייתא, דאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי שניהם כאחד טובים, ועל ידי הכל אדם זוכה לחלוקא דרבנן למהוי ליה כתונת פסים ומכנסים ואבנט, דעסק התורה לחוד ותפילה לחוד, וצרכי ציבור. ומכולהו מתעבידי הנהו לבושין לאתלבשא בהוא בר נש כד נפיק מהיא עלמא, לכן התעסק בכולהו", עכ"ל, הרי שעי"ז זוכים לדרגות גבוהות מאד למעלה. הראיתי את זה לרבינו ונחה דעתו בזה מעט. אך לאחר כמה ימים שוב היה חוזר ומצטער על אובדן הזמן היקר מכל. תמיד היה מעורר, כמה החשיבות של 'רגע אחד', עד שמחללין שבת בשביל להציל רגע של יהודי, ואיך אנחנו שורפים את הזמן, ולא מרגישים את הערך העצום של כל רגע ורגע!.
וזה המשיך לאורך כל ימיו, היגיעה הזו ללא גבול?
מי שזכה ללמוד בישיבת פוניבז' לצעירים לפני שלושים וארבעים שנה, זוכר את הימים והלילות שהיה יושב רבינו בחדרו ועמל בתורה, בלי אוכל ובלי שינה, עד שהיינו רגילים שצבע הפנים הרגיל של רבינו היה 'חיוור', וכבר העידה לי הרבנית הצדקנית ע"ה, שרבינו היה צם בין שבע לשמונה ימים מתוך עשרה. מבהיל!
ולא זז מעיני מה שראיתי בליל שב"ק שמות תשמ"ז, כשהנחוני מן השמים להיכנס אחרי שתים עשרה בלילה לבית הכנסת 'ירחי כלה' בב"ב, והנה אני רואה את רבינו יושב תחת הפלורסנט היחיד שהיה שם, ולומד בשקידה (בדרך כלל היינו רגילים שהי' בא לכולל פונביז' או מקום אחר, בשעה אחת או שתים בלילה). כמובן כבר לא יצאתי מהמקום. ישבתי בצד ללמוד, ונוכחתי איך שישב ולמד חומש וגמרא עד השעה שלוש בערך, עם 'גישמאק' עצום, בניגון שובה לב. (וזכורני שכשהגיע בחומש לפסוק "ויעש להם בתים", ופרש"י 'בתי כהונה ולויה', סגר את עיניו והתחיל להתנועע ימין ושמאל כמה רגעים, אך לא העזתי לשאול מה נתחדש לו אז). ובערך בשלוש בבוקר, קם ואמר תהילים ליד העמוד של החזן כחצי שעה, ויצא והלך הביתה, בעוד ששחרית כוותיקין היה כשעתיים וחצי אח"כ.
בשנים מאוחרות יותר, היה בא בלילי שב"ק לבית הכנסת 'יוצאי פוניבז' ברחוב חזו"א 10 למטה, והיה שם במדף מיוחד ליד מקומו הקבוע, סידור 'כוונת השם'. בערב שבת ביקשני בקביעות שאניח שם גמ' זבחים עם אותיות חזקות, מה שהיה לו בבית, וישב שם שעות ולמד עד הבוקר. אגב, בביתו לא רצה להתקין גנרטור, משום מראית עין, שלא ניכר לאנשים שזה אור כשר לשבת, רק בשנים המאוחרות יותר הסכים לכך בלית ברירה.
זכינו פעמים רבות בליל שבתות אחרי הסעודה לבוא לרבינו, והיה יושב שעות ולומד סוגיות שונות בש"ס בעיון רב. פעם אחת כבר האור, וישב רבינו בחשיכה ולמד דפים שלמים במסכת קידושין, והעיר הרבה הערות, ובמוצש"ק ישב לכתוב אחת לאחת, אשרי עין ראתה כל זאת. וכך היינו רגילים שאצל הראש ישיבה, רואים אותו תמיד רק בשקידה ועמלה של תורה, כששום דבר אחר לא מעניין אותו.
חכמה עצומה הייתה לו להסתיר כל הנהגותיו באופן נפלא ביותר, ולא היה מראה כלפי חוץ כלל, אך כך היה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך. וכשהיה נצרך ללכת, שאף תמיד ללכת בשתיקה בנחת, בלי שידברו עמו. כמובן אם מישהו ניגש, התייחס אליו יפה ושמע לדבריו, אך העדיף ללכת בלי לדבר, כפי שאמר לי בפירוש. ומרגלא בפומיה דתלמידי הישיבה, שרבינו מכין את השיעורים בדרך, כפי שהיה הולך רגלי. ההנאה הגדולה ביותר שראינו אצל רבינו, הייתה לשבת ליד הגמרא וללמוד, וכמו למשל בשעות לפני הצהרים, היה יושב על כסא גבוה עם סטנדר ליד חלון פתוח, עם גמרא גדולה ומכין את השיעור לישיבה קטנה. היו רואים ממש את ההנאה בפניו, כמו, להבדיל, מי שאוכל מאכל טעים ביותר.
וכך ידענו תמיד שהזמן הכי משובח עם ראש הישיבה, הוא בזמן הלימוד. הרבה פעמים כששב מסנדקאות וכדו' היה נראה מתוח, אך ברגע שהתיישב ללמוד כולו נעשה זורח וחי, הפלא ופלא! וכנראה היה לחוץ כבר לחזור ללימוד. ובאמת לא היה לו חשק ללכת לסנדקאות. אמר פעם, שאמנם היא מצוה חשובה מאוד, אבל כמה זמן צריך לבטל בשביל זה? אך בראותו כמה מבקשים ומתחננים שיבוא, אמר שזוהי מצוות חסד עם אנשים, והלך.
נשמח אם תוכלו לתאר לנו על שעות שכאלו, שראו עליו טעם גן עדן
הנני קטן מלהשיג במציאות של גן עדן, אך לפי קוצר השגתי, אם יש גן עדן בעולם הזה, אלו היו השעות שהיינו זוכים לשבת ליד רבינו. בשיעור זבחים, בשעות הלילה המאוחרות ובשעות 'לפנות בוקר' המוקדמות, כאשר כל העולם שקט, והבית כולו חשוך, ורק בחדרו הקדוש שופע אור יקרות, עם עמלה ומתיקות של תורה, שאין דומה לה. כך בכל לילה ולילה, אם זה מוצאי תשעה באב, מוצאי יום כיפור, או ליל בדיקת חמץ, תמיד היה שיעור, והרגשנו את העונג הכי גדול שיכול בשר ודם להרגיש בעולם הזה.
וזכורני בליל הושענא רבה אחד, שסיכם איתנו רבינו שנלמד בתחילת הלילה עד לשעה עשר בערך, ולאחר מכן ללכת לישון ולחזור אחרי כמה שעות ללמוד. אך כשהגיעה השעה עשר, לא היה יכול רבינו להפסיק, ואמר "בוא נמשיך עוד קצת", וכך עוד קצת, עד הבוקר בלי הפסקה, בלי שנח רבינו רגע. הרגשנו ממש שהוא לא יכול להפסיק ללמוד, כמו שאוחז באמצע משהו מתוק ביותר! ועל אף שלמדנו בסוכה שהייתה אז קטנה מאוד, והיה שם מזגן שהרעיש כל הזמן, בכל זאת לא פסק מגירסא ומלהתעסק בסוגיות הקשות ביותר בזבחים.
הנאה מיוחדת היה לצורבי דרבנן לדבר עם רבינו בלימוד, אך בשנים ההן כמעט ולא היה מכניס רבינו אל ביתו אנשים, והיה יושב שעות ע"ג שעות ועסוק בכתיבת ספרי 'אילת השחר'. ואף אם איזה דבר היה נצרך מאוד, והרבנית הכניסה, היה רבינו ממשיך לכתוב תוך כדי שהיינו שואלים דבר מה, והיה עונה תוך כדי כתיבה, ורק כשהיינו מסיימים, היה מרים את ראשו ואומר 'שלום' וזהו.
אך כשהיה רבינו מהלך בדרך, בכל מיני הזדמנויות, אם בדרכו לתפילות ובחזרה, וכן לשיעורים, או בהליכתו לבריתות וכדו', היו תמיד ניגשים אברכים או בחורים, ומדברים עם רבינו בלימוד. ואספר לדוגמה, שהגאון רבי אברהם רייסנר זצ"ל, שהיה גאון ובקיא עצום, תמיד חיפש מתי יוכל לדבר עמו בלימוד, והיה מגיע בדרך לבריתות ולביהמ"ד בו התפלל רבינו כדי לדבר עמו, כי רבים ידעו שעמו ניתן לדבר בכל סוגיות הש"ס, בכל מעמקיה ומרחביה. והיה הדבר פשוט לכל צורב, שכשרואים את רבינו מדברים איתו בלימוד!
גם בלימוד תורת הנסתר לא הניח ידו, אם כי עשה זאת בהצנע. הכרנו כבר את תנועת היד הזריזה שלו, כאשר הרבנית פתחה את דלת הבית, והוא נצפה מטמין כלאחר יד ספר מסויים בארון. היה זה ספר הזוהר הקדוש, שאכן כרכיו מונחים בארונו הפרטי בלויים מרוב שימוש… כך גם ידענו על עיונו הרב בספרי יסוד בקבלה, כמו הספה"ק 'שערי אורה' להגר"י גיקאטיליא ועוד כהנה, וכאשר דיבר פעם על הספה"ק 'פרי עץ חיים' למהר"ח וויטאל שנמצא אצל רבינו, הגיב בביטול: "ס'איז גוט אז דער ספר זאל זיין און שטוב" (טוב שיהיה הספר הזה בבית), כאילו אין לו בו יד ושם…
ובהקשר לכך, אירע מעשה מעניין אחרי שאמר על ספר זה ש"טוב שישנו בבית": לקחתי זאת לפי תומי, וכשראיתי אותו בחנות קניתיהו, ומיהרתי לשיעור כשהספר בידי. כשנכנסתי שאלני רבינו: "מה זה?". אמרתי לו "פרי עץ חיים". שאלני: "למה אתה צריך את זה?", ואמרתי: "הרי ראש הישיבה אמר שטוב שיהיה בבית!". מיד שאלני: "כמה עלה לך?", וכשעניתי הסכום, הוציא את הכסף מכיסו, וביקש שאמכור לו את הספר (כנראה היה אכפת לו שהוצאתי כסף בגלל שאמר…), ואחרי זה כדי לפייסני אמר לי: "בא נלמד קצת בספר", ולמדנו כמה שורות כרבע שעה, יסודות בקבלה מיוחדים, שלא חלמנו עליהם, ואחרי רבע שעה אמר: "נו יוצא געווען- יצאנו ידי חובה".
(בהקשר לכך, הוסיף מקורבו הרב ישראל פרידמן הי"ו: "באחד הלילות הוצרכו להעביר שידור וידאו לארה"ב במסגרת 'לב לאחים', היו מעבירים השידור לעמק האלה עם צלחת לווין מבחוץ, דרך בי-טי וושינגטון, שהעביר זאת לתוככי האולם בלייקווד, וראש הישיבה השאיר דלת פתוחה שאוכל להכין הכבלים ולסדר זאת. לפתע אני פותח הדלת ומבחין במרן זצוק"ל שמסתובב בחדרו, ופניו אינן אותן פנים, והמאור שלו אינו אותו מאור, פאותיו היו פזורות ולא ראיתי מראה כזה בחיי. זו הייתה הפעם היחידה שראיתיו כפני אריה, ביקשתי מהצלם שהיה במקום שיכוון המצלמה שקט, ויצלם את המראה עם הספר שבו לומד, וזה היה אותו הספר שלמד אז בתורת הקבלה).
אך הוא הסתיר זאת תמיד באומרו, שמה שקוראים לה 'תורת הנסתר', לא רק כי זה נסתר מאיתנו, אלא שכל עיסוקה חייב להיות בנסתר. פעם התבטא, שמרן הגרי"ש אלישיב בקי בעניינים הגדולים הללו של הקבלה, ושאלתי מהיכן הראש ישיבה יודע זאת, ועשה פעולת ביטול עם היד והעביר השיחה. ופעם הגיע אדם עם ספר שקיבל מתנה ממרן הגרי"ש זצוק"ל, והיו בו הערות רבות בקבלה, ונוכחתי איך ראש הישיבה דן בכל פרט שנכתב שם, והיה נראה זקן ורגיל בו, ואולי משם ידע מרן אודות רעו, מרן הגרי"ש זצוק"ל.
"אגב", מוסיף הגרמ"י שניידר, "במרבית שנותיו לא היו לו כמעט ספרים בביתו מלבד ספרי היסוד, כי לא היה קונה ספרים. ומה שהיה לו, היה בעיקר ממה שקיבל מתלמידיו בפורים. וארון הספרים 'שלו' היה בכולל חזו"א, ועוד בתי מדרשות, שם הגה ללא הרף. וכאשר ביקש ממני פעם לפרסם קטע מסויים מספר פלוני, אמר לי: 'זה נמצא בכולל חזו"א בארון בעזרת נשים'… הכל היה שגור על לשונו.
"אמנם אותם ספרים שכן היו בארונו, היה מקובל אצל עולם הישיבות שרבינו לא הכניס ספר לארון, עד שסיים ללומדו מכריכה לכריכה. אולם בהוראתו לכלל היה אומר, שאם כי אי אפשר לדרוש מכל אחד את ידיעת התורה כולה, אך 'לפחות' לדעת את הש"ס כולו- מחוייב כל אחד ואחד, ולא שייך בלי זה. 'מ'דארף וויסן ש"ס'- היה אומר- זה המינימום!".
(מתוך יתד נאמן מוסף שבת קודש טבת תשע"ח)
2/375