בשעה היעודה יצאה כל התהלוכה, זקנים עם נערים בני כל העדות והגוונים, ואף את הטף הביאו. תושבי האזור שפשפו עיניהם בתימהון מול גלי האנשים הצועדים בהמוניהם בהתרגשות "להיכן צועדים להם כל 'הדתיים'?" היחיד מבני הקהילה שלא הובא בסוד העניין, היה רבי שמשון גופו – 'חתן' השמחה.

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')

הצעה הכרוכה בהרבצת תורה

רבי שמשון, שימש אז כראש ישיבת סאטמר בבני ברק, ולרבי יעקב הורוביץ זצ"ל היה ברור כי הוא האיש שאותו הם מבקשים: תלמיד חכם משכמו ומעלה, חכם הרזים, שלמרות גילו הצעיר מלא בטעם הזקנים, וכאחד שכבר שימש במקום והכיר את הנפשות הפועלות, לא היה ראוי ממנו לתפקיד. מאידך גיסא, כפי שסיפר הרב הורוביץ, "לא חשבתי להציע לו את ההצעה. הוא יושב ב'רומו של עולם' בישיבת סאטמר, ואני אביא אותו לכאן?" אבל מששוחח עמו ר' שמשון עצמו והביע את דעתו על נחיצות הבאת רב לטובת שלמות הקהילה, כשאינו שולל את ההצעה של רבי יעקב על הסף, החל העניין לובש פנים מעשיות.

כדי להקל עליו את ההחלטה שכרוכה היתה בהפסד הרבצת התורה שהיתה לו בבני ברק, הציע לו הרב הורוביץ זצ"ל לשמש כמגיד שיעור בישיבת אופקים, ובכך גם הוסר החשש שלו שמא עסקי הציבור שישתרגו על צווארו יטרידוהו מתלמודו. תנאי יסודי שאותו הציב רבי שמשון זצ"ל קודם למעשה, היה, שהמינוי יהיה ברצון הקהל ושהכול יסכימו לקבלו עליהם כרב, באמרו כי איננו רוצה לבוא ולעורר מחלוקת בשעה שהמטרה העיקרית בתפקיד הרבנות היתה השכנת השלום ויחסי האחווה בין בני הקהילה.

"באופקים לא ימצאו אחר…"

בשלב זה התעוררה בעיה של "שנים אוחזין בטלית". ישיבת סאטמר לא רצו שיעזוב וטענו ל"בר מצרא". מהיכי תיתי שיעזוב אותם בשביל צורך של מקום אחר? אולם כשהם באו עם טענה זו למרן הסטייפלר זצ"ל הגיב: "אתם בסאטמר תמצאו מישהו אחר שימלא את מקומו, אבל אופקים – לא תמצא מישהו אחר".

את דירתו קבע ר' שמשון זצ"ל בשיכון "חזון איש", וכמי שמעולם לא הטרידוהו – לא אותו ולא את רעייתו הרבנית ע"ה – תנאים גשמיים, אך טבעי היה שיסתפק בדירה צנועה זו בת שניים וחצי החדרים, לו ולמשפחתו בת השבע נפשות, בעוד שחדר אחד ממנה שימש כחדר הלימוד שלו, והילדים כולם מסתפקים בחדר מגורים אחד.

והנה, הגם שבואו למקום היה על מנת להביא לידי מימוש הרעיון להתמנותו כרב "קהל עדת חרדים" של אופקים שמנו אז כמה עשרות משפחות, עדיין לא יצא הדבר אל הפועל. הסיבה העיקרית ככל הנראה, היתה התנאי היסודי שאותו הציב בתחילה שהמינוי יתקבל על דעת כל בני הקהילה. תרמה לכך גם העובדה שהתפקיד לדידו, כלל אחריות נוראה על כל המתנהל בתוככי הקהילה, וממנה חשש יותר מכול.

טובי הקהל לא אמרו נואש, ומעת לעת ניסו שוב לדבר על לבו שיאות לתפקיד, אך הוא עדיין היסס וחכך בדעתו. לימים פירש את טעמו בסירוב זה ואמר כי "כמה וכמה תלמידי חכמים בעלי הוראה כבר התגוררו במקום, ולמעשה ולא היו צריכים אותי כרב…" על כל פנים ההצעה נותרה תלויה ועומדת בחלל, ורבי שמשון שכאמור כבר עלה לכהן כר"מ הישיבה באופקים, התגורר במקום כאחד הקהל, אבל מסרב לעטות על שכמו את אדרת הרבנות באופן רשמי.

מעמד ההכתרה שנעשה בהפתעה

ניתן להניח כי מגוריו במקום רק העמיקו את ההכרה כי אין ראוי ממנו לעמוד בראש ולנהל את עדת ישראל, וביום מן הימים החליט הציבור לעשות מעשה וקבעו עובדות מוגמרות, בהפתעה מוחלטת. הידיעה עברה בחשאי, ואף נקבע מועד – יום השבת הקרובה אחר הצהרים – בו יהיו נכונים כל הקהל להתאסף למעמד הכתרת הרב החדש, בנעריהם ובזקניהם. כנקודת המפגש נקבע פתח בית הכנסת, שמשם יצעדו הכול יחדיו אל עבר ביתו של הרב ויטילו את האדרת על שכמו.

היה זה מחזה בלתי שגרתי בעליל, כאשר בשעה היעודה יצאה כל התהלוכה, זקנים עם נערים בני כל העדות והגוונים, ואף את הטף הביאו, כאיש אחד בלב אחד. תושבי האזור הוותיקים שאינם מבני הקהילה שפשפו עיניהם בתימהון ועמדו משתאים מול גלי האנשים הצועדים בהמוניהם בהתרגשות, "מה זה ועל מה זה?" שחו זה לזה בפליאה, "להיכן צועדים להם כל 'הדתיים'?"

היחיד מבני הקהילה שלא הובא בסוד העניין ולא ידע מאומה מהתוכנית, היה רבי שמשון גופו – 'חתן' השמחה. אמנם הבניין שבו התגורר החל להתמלא בתושבי הקהילה. אבל הוא לא יכול היה להעלות בדעתו את הסיבה למהומה שהפרה לרגעים את שלוות השבת, גם כאשר נקשו כעשרה אנשים ונכנסו כאחד לביתו, הביט עליהם בתימהון ותהה לעומתם בקולו: "מה זה?" והנה פלוני אזר עוז הפטיר לחלל החדר: "הציבור בא עכשיו לבקש…", רבי שמשון לא נזקק ליותר מכך כדי להבין ו… להחוויר. אינסטינקטיבית נרתע לאחוריו כמי שנכווה ברותחין, ונפנה לעבר הדלת למצוא לו מפלט מן התפקיד הרם. אך היה זה מאוחר מדי… חדר המדרגות ואף כל מבואותיו והאזור הסמוך לבניין היה מלא צאן אדם שאיוו להם את רבי שמשון לרועה ומנהיג. עד מהרה מלאה הדירה ככל שיכלה להכיל את ההמון, ובראשם ראשי הישיבה הגאונים רבי חיים קמיל זצ"ל ורבי יעקב הורוביץ זצ"ל.

כתב הרבנות המפואר, החתום בידיהם של חכמי ורבני הקהילה על כל מרכיביה, הובא כבר מבעוד מועד והונח בדירה פלונית שבבניין כבר מערב השבת – מאחר שעדיין לא הוקם במקום עירוב מהודר. כעת הוא נמסר לו ברוב רגש. בשלב זה פתח אחד הנוכחים ואמר בהסכמת תלמידי החכמים: "אנחנו מבקשים מהרב שיכהן כרב הקהילה", ובתוך כך פרצה בעוז מפיות הנוכחים במעמד החגיגי שירת "ימים על ימי מלך תוסיף". רבי חיים קמיל נשא דברים קצרים, ולאחריהם פצח הציבור שנית בשירת "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו", ובכל אותה עת רבי שמשון זצ"ל יושב על מקומו אחוז שרעפים, פניו חיוורות מאוד ומראהו כשל "אנוס על פי הדיבור".

לאחר זמן מה פתח את פיו והחל לספר עובדות מגדולי ישראל, שלדידם לא היה דבר שעמד בפני רצון הציבור. "אינני יכול לסרב", חתם את דבריו הקצרים כשפניו עטויות ארשת של אחריות ורצינות, ובכך קם המינוי והפך למציאות, ותהי המשרה על שכמו. מעתה ואילך נקשר גורלו בגורל הקהילה המפוארת שהלכה והתפתחה בצעדי ענק. צמד המילים "הרב פינקוס" ו"אופקים" התמזגו מעתה יחדיו לחטיבת אחת כתרי רעין דלא מתפרשין, כשחותם ייחודיותו ניכר בכל פינה ופינה ועל פיו יישק כל דבר.

בעוז רוח ובהירות הדעת ניהל את עדתו ברמה, ופרק חדש ומזהיר נרשם בדברי ימיה של הקהילה הקדושה. פרק של השלטת דעת תורה והכניעה לה בחיי הציבור והיחיד, כאשר כל פרט ופרט במוסדות הקהילה ותואר צביונה נידון בכובד ראש בראשות המרא דאתרא, שנכנס בראשו ורובו לכל ענייני הציבור בתחושת אחריות מתמדת. עם זאת, רוחש היה כבוד רב עד כדי רגשי הכנעה כלפי התלמידי חכמים הגדולים שפיארו את המקום.

אחריות הכלל והפרט

מידת האחריות היתה אחת התכונות היותר בולטות באישיותו של הרב זצ"ל. גם כאדם פרטי, שלא היה יכול להישאר שווה נפש כל אימת שהיה בכוחות לעשות מעשה, בן במילי דשמיא והן במילי דעלמא, כאשר מסוגל הוא לחצות גבולות וימים רק עבור צורך של הזולת, וקלה היא בעיניו טיסה לארץ אחרת למען טובתו של מאן-דהוא, ועל אחת כמה וכמה כאשר השתלבו יחדיו ענייני הרבנות עם מידת האחריות. קשה להבין כיצד מסוגל היה להכיל את כל הענייני הציבור והיחיד מתוך אכפתיות ורצון עז שכל אלה יתנהלו כיאות כרצון אבנו שבשמים, בתכלית הדקדוק והשלמות.

מתקן בעצמו חוטי העירוב

חוש האחריות העז גם הביא אותו לטפל בגופו בכל העניינים הדורשים טיפול, ולא להטילם על אחר. באותם ימי בראשית של רבנותו, כאשר מצבה הרוחני של העיירה מסביב היה עגום, וכמו שלט גדול תלוי היה בשעריה: "הכניסה לחרדים אסורה", ניהל הוא את עדת היראים בעזות דקדושה והשכיל ליצור אווירה כזו שהעמידה את התורה כשלטון יחיד על כל בני הקהילה, עד שכל שיקול אישי ואחר שאינו ממין העניין נדחה לחלוטין כאינו קיים במציאות:

באחת השבתות הראשונות לכיהונו, נודע לו שעה קלה לפני כניסת השבת כי חוט העירוב המקיף את העיירה קרוע במקום מסוים. החמה העומדת כבר על צמרות העצים לאחר הצפירה המבשרת את כניסת השבת, חייבה אותו לפעול המהירות. תנאי השטח הקשים לא אפשרו גישה אל המקום ברכב, ואילו הזמן הדוחק טרם כניסת השבת לא הותיר פנאי לתקן את הטעון תיקון. אבל להשאיר פתח למכשול לא עלה לרגע על דעתו, ועד מהרה הגה במוחות רעיון. הוא נטל ממאן-דהוא אופניים, עלה עליהם כשסולם מונח על גבו, וכך דיווש ברגליו ברחובות העיירה על האופניים, מעשה סבל או סייד… והספיק לתקן את החוט הקרוע במועד.

אל בית הכנסת שב כאשר נעליו מוכתמות בבוץ, אבל השבת שכבר הספיקה לפרוס כנפיה על היקום עיטרה אותם בכבוד…

בעצם יום השבת

לא היתה זו הפעם היחידה שבה נסע באופניים ברחובות קריה. בהזדמנות אחרת השתוממו בני הקהילה למראה רבם הצעיר הרוכב על אופניים ב… עצם יום השבת, בבוקר.

התברר כי פלוני לא חש בטוב, ורבי שמשון הכריע שיש למהר ולהזמין אמבולנס, אלא שהוא אמד את מצבו הרפואי של החולה והחליט שהמקרה אינו חייב הרמת טלפון שהיא מלאכה דאורייתא על מנת למהר את בואו של הרופא, ומאידך גיסא – הליכה רגלית תארך זמן רב ותעכב את העזרה הרפואית, לפיכך ירד לחצר וביקש אופניים (שהנסיעה בהם אינה אסורה מדאורייתא), ונסע לתחנת מד"א שבעיירה כדי להזעיק רופא.

(מתוך הספר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)