הרב ישראל ליוש
…וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות יא, ב)
נער צעיר עבד אצל בעל הבית תמורת משכורת צנועה. בסוף החודש שילם לו בעל הבית בשטרות כסף ישנים ומקומטים. הנער שאינו מבין כל כך בכסף, היה בטוח שבעל הבית מרמה אותו ומשלם לו בשטרות שאינם שווים כלום, ולכן סירב לקבל ממנו את משכורתו בשטרות אלו. בעל הבית ניסה להסביר לו שטעות היא בידו, וכי השטרות הללו שווים בדיוק כמו שטרות חדשים, אך לשווא. הנער התעקש וטען לבעל הבית כי הוא עושה עמו עוול, שלאחר חודש של עבודה כל כך מאומצת מצדו, הוא משלם לו בשטרות פחותי ערך.
כאשר ראה בעה"ב כי אינו מצליח להסביר לילד שהשטרות הללו מצוינים, הוא ניסה לגייס למסע השכנוע את אביו של הנער. הוא הראה לו את השטרות, ואמר: "וכי שטרות אלו אינם טובים? בנך אינו רוצה לקבל אותם!". "נכון" – ענה לו האב – "הצדק אתך, השטרות הללו מצויינים. אם היית חייב לי את הכסף, הייתי מקבל אותם בשמחה, אבל היות ובני הוא זה שעבד אצלך, אנא ממך, שלם לו בכסף שגם הוא מבין שהוא טוב. שווה היא עבודתו שיקבל עליה את מה שהוא מבין ששווה, אף אם הוא טועה!".
ע"פ משל זה מיישב הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל, בספרו 'אפריון', את דברי רש"י עה"פ הנ"ל: "אין 'נא' אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם". וכי כל רצונו של הקב"ה לקיים את הבטחתו לאברהם, שעם ישראל יצאו ברכוש גדול, הוא רק כדי שלא יאמר אברהם שאינו מקיים את הבטחתו? וכי עצם ההבטחה אינה מחייבת את קיומה?
והוא מיישב כך: בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא הייתה כוונתו לרכוש גדול בדמות כסף וזהב, אלא לתורה ומצוות, זהו הרכוש הגדול שהם עומדים לקבל במעמד הר סיני. אך בני ישראל לפי מצבם באותם ימים, שהיו שקועים בעבודת פרך במצרים, לא השיגו הבנה זו שתורה ומצוות הם רכוש גדול, והבינו כפשוטו שהכוונה לכסף וזהב, ולכן יטען אברהם אבינו כשם שאת עבודת הפרך קיימת 'בהם', היינו כפי הבנתם, כך גם את הבטחת 'רכוש גדול' קיים 'בהם', כפי הבנתם עתה, כסף וזהב ממש.
●●●
על יחסם של גדולי הדורות ל'כסף' כאמצעי בלבד לעבודת ה', ולא כמטרה בפני עצמה, נוכל ללמוד מהספורים הבאים:
רבינו הגדול, מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, שימש בקודש כראש ישיבה בכפר סבא. מצבה הכספי של הישיבה היה רע מאוד, וכחצי שנה הוא לא קיבל משכורת. פעם אחת פגש מנהל הישיבה את הרבנית, ושאל אותה איך הם מסתדרים במצב כזה בלי משכורת? היא ענתה לו שהם מצטמצמים בהוצאות, ובשבת היא קונה חציל אחד, חצי ממנו היא מבשלת וחצי היא צולה, המבושל הוא במקום ה'בשר' והצלוי הוא במקום ה'דגים'. אך שמע זאת המנהל, נתן לו מעט כסף שהיה עמו, על חשבון המשכורת שחייב לראש הישיבה. כאשר חזרה לביתה וספרה ע"כ לראש הישיבה, לא נחה דעתו מכך שספרה לו על הצטמצמותם וחיי הדוחק שלהם.
לאחר תקופה מסוימת, כאשר רווח קצת מצבה הכספי של הישיבה, רצה מנהל הישיבה לשלם לראש הישיבה את כל המשכורות שעדיין לא שילם לו, אלא שראש הישיבה סירב לקבל את הכסף ואמר: "וואס איך בין א'פויער'?" [-וכי אני פועל?]. "הרי עברה התקופה, וברוך ה' הצלחנו לחיות גם ללא הכסף הזה, אינני צריך אותו כבר!".
●●●
"סנדקאות הרי מסוגלת לעשירות" – נשאל מרן הסטייפלער זצ"ל – "אם כן מדוע הרב אינו עשיר, הרי הרב הוזמן פעמים רבות לשמש כסנדק?".
הצביע הסטייפלער על ארון הספרים אל עבר ספרי ה'קהילות יעקב' שזכה לחבר, ותמה: "וכי אין זו עשירות?"
●●●
מסופר על רבי הלל מקולמאי זצ"ל, שהיה נוהג להניח על שולחן ליל הסדר שלו את כתבי היד מחידושי התורה שחידש. כאשר נשאל לפשר מנהג זה, אמר: "הרי נפסק בשולחן ערוך, שבליל הסדר יסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו, ואלו הכלים הנאים שזכיתי בהם כפי כוחי".
●●●
תלמידו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, הראה לו פעם את שעון הזהב שקיבל מכלתו. "מה מחירו של השעון?", שאל אותו הרב. "חמש מאות דולר", השיב התלמיד. רבי יחזקאל התבונן בשעון שעה ארוכה, ואמר בהתרגשות: "עכשיו תוכל להבין את כוונת הפוסק 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', מילה אחת של תורה שווה הרבה יותר מאלפי שעונים כאלו…".