"בקשתי מג'וני, צעיר עם טי-שרט וקעקוע גדול, שביום בהיר עזב את המורשת, שישב לצידי. לא היה לו נעים מדי אך חיבקתי אותו בחום ולא נתתי לו לעזוב"
מאת: הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן
חותם של השגחה פרטית
אולם השמחות בבוקרסט המה אורחים, מארץ הקודש ומהגולה. בתווך, הרב נפתלי דייטש, שליח חב"ד ברומניה, מקבל את הבאים בצל קורתו בשמחה ובטוב לבב. בר מצווה לבנו יקירו, כאן במדינה שעד לפני זמן קצר הייתה קומוניסטית וסגורה בפני יהודים.
כאות הוקרה למי שפעל ועשה למען האידישקייט בארץ זרה ומנוכרת, קמתי ונסעתי לשמחת הבר מצווה. פגשתי שם יהודים בעלי זקנים, שהיו עד לא מכבר מנותקים ורחוקים מכל דבר שבקדושה. האור שבעיניהם גילה הכל: רק נפרצו חומות הקומוניסטים, ואלו ברחו לזרועות היהדות שחיכתה להם למעלה משבעים שנה.
היו שם שישים ניצולי שואה, שזכרו את העבר המפואר של יהדות רומניה על אדמו"ריה, רבניה, מנהיגיה ויהודיה. היו שם יהודים בני הדור השני שידעו מעט מאוד על היהדות, אם בכלל, אבל שמרו באדיקות את מצוות הוריהם לשמור שבת וללכת לבית הכנסת. והיו שם גם בני הדור השלישי, צעירים שעד לא מזמן לא ידעו כלום על יהדות ויהודים, והנה, בעבודה נפלאה, חזרו אל השורש היהודי, אל בית אבא וסבא.
בבית חב"ד המקומי הסתובבו פליטים רבים שהגיעו מכל רחבי העולם. מי לסיור שורשים במדינה המוכה ומי לטיול תענוגות באזור המתחדש. ביניהם היה ג'וני, צעיר אמריקני, עם טי-שרט וקעקוע גדול. הוא בא ממשפחה טובה ומבוססת. ביום לא בהיר, הוא עזב את הכול, את מורשת אבות, את דמעות אמהות, את תפילת הבנים, והשאיר את הכיפה בבית. כאן הוא חי עם בת אל נכר, רחמנא ליצלן, מתרחק ומתנכר לכל עניין שביהדות.
לאחרונה, בעקבות שידולים ארוכים מבית רב הקהילה הוא הסכים לבוא מדי פעם לבית הכנסת. כעת הגיע לשמחת הבר מצווה לחלוק כבוד לרב. הרב דייטש הציגו בפני, ואני ביקשתי ממנו שישב לצידי. לא היה לו נעים מדי אך חיבקתי אותו בחום ולא נתתי לו לעזוב את המקום.
כשביקש ממני בעל השמחה לשאת דברים, ידעתי על מה אדבר. ביקשתי מאת ה' שיכניס את הדברים לפי בשפה ברורה ונעימה ויתקבלו דבריי על לב.
עומדים אנו בזמן של שמחה גדולה, פתחתי ואמרתי. הצטרף ערב נוסף לכלל ישראל, כנאמר "כל ישראל ערבים זה לזה". היה לנו רבי גדול, אור שבעת הימים, המשכתי, ממנו למדנו שאין נשמה הולכת לאיבוד. הבעל שם טוב, הטמון במז'יבוז' הלא רחוקה, הטביע חותם של אמונה והשגחה פרטית בעולם.
הוא הדגיש בדברותיו, והדברים מובאים בארוכה בספרי תלמידיו, כי כל נשמה יש בה חלק אלוק ממעל, וכשם שאלוקים הוא נצחי, היה הווה ויהיה, כך נשמתו של יהודי היא נצחית. יש לפעמים שהיא מתלכלכת מעט, אך עם מעט נקיון היא שבה למקומה ולמעמדה הטבעי והנקי.
חכמינו (שבת פח, א) אומרים לנו כי במתן תורה הקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". לכאורה, אם נדייק, יוקשו לנו שתי קושיות חזקות. הלא היהודים אמרו נעשה ונשמע, ולמה היה לו לקב"ה לכפות עליהם את ההר. זאת ועוד, מה הכוונה "שם תהא קבורתכם", והלא היה מתאים יותר לומר כאן תהיה קבורתכם?
במתן תורה, מגלים לנו חז"ל, היו כל הנשמות של כלל ישראל עד עולם (פרקי דרבי אליעזר פרק מ'). מבאר הבעל שם טוב, כי בהר סיני קיבלו היהודים את התורה והפכו לממלכת כהנים וגוי קדוש, ואת זה חובה היה לעשות לעיני כל ישראל ובהסכמתם, ולכן היו צריכים את כל הנשמות שיהיו נוכחות שם.
בזה ניתן גם להבין למה היו צריכים לכפות הר כגיגית לאחר שעם ישראל הביע נכונות לקבל את התורה. כי היו אז במעמד הר סיני גם נשמות שבגופים וגם נשמות של הדורות עד עולם. אלו שהיו במקום וראו את יד ה', עשרת המכות, היציאה ממצרים, עמוד הענן והאש, קריעת ים סוף, בארה של מרים – הם ראו את הקב"ה בכל רגע, להם בוודאי היה קל לקבל את התורה בשמחה ולזעוק: נעשה ונשמע.
אבל כאמור, היו שם גם הדורות הבאים, אלו הדורות של ימינו, שלא רואים בגלוי את מעשי ה'. יש הסתר פנים גדול של גלות, להם כבר אין את הגילוי האלוקי שהיה לדור המדבר. הם צריכים קצת סיוע מלמעלה. לכן כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית.
וזה גם מה שרמז להם ה': "ואם לאו, שם תהא קבורתכם". דווקא שם, בעומק הגלות, אם לא תשכילו להימשך אל התורה והמצוות, תתנתקו מהמקור, הרי אין לכם חיים כלל וכלל. וגם זאת למדנו מהבעש"ט: יהודי הוא חי וחי הוא יהודי. חיים כולכם היום.
כשסיימתי את דבריי, הוא היה נרגש מאד ורק ביקש משאלה אחת: אני רוצה להצטרף לנסיעה לציון של הבעל שם טוב. אני רוצה להתפלל ולבקש על עצמי.
כעבור שעות אחדות כבר ישבנו במטוס בדרך לאוקראינה. הציון הקדוש חיכה לנשמה האומללה שתשוב לצור מחצבתה ולפני קונה. דמעות רבות זלגו אותו יום בציון הבעש"ט, והצעיר שהינו היום אברך תלמיד חכם מופלג, הוא עדות לכך, כי לא ידח ממנו נידח.
(מגדל דוד)