"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות ט"ו, כ"ה)
יש להבין, מה הסמיכות של 'ושם נסהו' שנאמר על מרה עם הפרשה של קריעת ים סוף. הרי גם אם נאמר שכך היה סדר הדברים, ולכן הובא ענין זה מיד לאחר מכן – עדיין יש להבין מדוע תקנו חז"ל שיקראו גם פסוקים אלו בסיום קריאת התורה של 'שביעי של פסח'? לכאורה, איזה קשר ישנו בין פרשה זו לקודמתה, ואיזו שייכות יש לה לעניינו של יום?
הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורדיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה', מאיר בספרו 'שיח יצחק' (מועדים, עמוד רנ) נקודה חשובה מאוד בעבודת השם:
הנה בקריעת ים סוף, עת פרצה מפיהם ההכרה הגבוהה של 'זה א-לי ואנוהו', התרוממו כלל ישראל לדרגה גבוהה מאוד, למעלה מהשגותיהם, כמו שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
אולם היצר הרע לא הלך לשום מקום. הוא איתן וחזק, ומלאכתו היא להפיג את הרושם, להכהות את חוש ההתפעלות ולהחליש את בהירות ההכרה. כך שלפי טבע האדם, אם אינו מיישם את הרגש ההתפעלות בפעולה מעשית – כעבור תקופה קצרה הוא מאבד את מה שהשיג! כי טבע האדם הוא ש'רגש' חולף ואינו נקבע בנפש. רק על ידי עבודה עקבית להפנים את עומק הדברים בשכל ובדעת – הרגש חודר להכרה.
כמו שהתבטא מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: אכן, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי והכל טוב ויפה, אולם סוף כל סוף היא נותרה על מקומה, באותו מקום בו עמדה לפני כן – שפחה היתה ושפחה נשארה!
כדי לדעת ולהבחין שאכן הדרגה וההכרה שהשיגו כלל ישראל יצרו רושם עמק בנפשם פנימה, רושם שיגרר בעקבותיו שנוי לטווח ארוך – מוכרחים את ה'ושם נסהו', שיוכיח כיצד השפיע ההרגש הגבוה בשעת הנסיון! 'היום שאחרי' – הוא אמת המידה המורה והקובעת כי אכן נס קריעת ים סוף פעל משהו בנפש.
"לרגעים תבחננו"
על ידי בטלנות האדם יכול להפסיד את הרגעים הכי יפים.
אני רוצה לפתוח בסיפור נפלא, אותו שמעתי מיהודי צדיק וישיש בשם הרב אהרן הררי רפול זצ"ל לפני שנים רבות. פגשתי את רבי אהרן בנתניה, ואבי מורי שליט"א, עמו שהיתי בעיר, האיץ בי לגשת אליו, כדי לנסות לשמוע ממנו פניני חכמה ודעת, הנהגה טובה או 'מעשה רב'.
רבי אהרן זכה להיות מבאי ביתו וממשמשיו של ה'סבא קדישא', הגאון הקדוש רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, שהאריך ימים למעלה מגיל מאה, ובילדותו עוד זכה לחזות בזיו פניו של מרנא רבי עקיבא איגר זיע"א. חכמי דורו חרדו מעצם היקף ידיעת התורה שלו, מגדלות צדקותו ומקדושתו המופלאה. בידיעתו המופלגת בתורת הנסתר שימש כרבם של המקובלים, אך יחד עם זאת נודע בגדלותו גם בנגלה, והיה מגדולי מנהיגי היהדות התורתית בארץ ישראל לפני כמאה שנה. הוא היה אחד מגדולי המשיבים בהלכה, ומתשובותיו זכה עולם ההלכה לספרים הנודעים "שאלות ותשובות סבא קדישא".
רבי אהרן סיפר לי סיפור נפלא, שהמסר שלו נוקב ואקטואלי במויחד, ונצרך ליישום בכל עת וזמן:
ל'סבא קדישא' היו שני תלמידים קרובים ששמשוהו בנאמנות. האחד היה רבי אהרן פישר זצ"ל, אבי משפחת פישר הנודעת בבניה הגאונים: רבי מאיר צבי זצ"ל מרבני שכונת 'הר נוף', ורבי ישראל יעקב זצ"ל – ראב"ד ה'עדה החרדית', ויבדלו לחיים רבי משה אליעזר, רבה של שכונת 'בתי ברוידא' בירושלים, ורבי שלמה פישר, ראש ישיבת 'איתרי'. רבי אהרן היה ממוצא גרמני ודייקן גדול. התלמיד השני היה רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל, שהיה ממוצא פולני, ובטבעו מעשי מאד. לימים נודע רבי אשר זעליג כמקובל גדול. שני התלמידים זכו ללמוד בקביעות עם ה'סבא קדישא', כשידידות אמיצה שוררת ביניהם.
ה'סבא קדישא' היה עני ואביון וחי בדחקות מרובה, אך לא רצה בשום אופן ליהנות מממון אחרים. שני תלמידיו הקרובים חשבו כל העת, כיצד יצליחו לגרום לרבם הקדוש ליהנות מנכסיהם. הן כבר אמרו חז"ל (כתבות קיא, ב): "המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מדובק בשכינה".
ויהי היום, קרא ה'סבא קדישא' לתלמידו רבי אהרן פישר, ובקש ממנו שיואיל לקנות עבורו קילו עגבניות. כמצוות רבו, מיהר רבי אהרן לשוק, וקנה קילו עגבניות בחמש פרוטות.
כעבור שבוע, בקש ה'סבא קדישא' מתלמידו השני, רבי אשר זעליג מרגליות, שילך לקנות בעבורו קילו עגבניות. רבי אשר זעליג, שהיה מתחכם מאוד, ניצל את ההזדמנות שנקרתה לידו ליהנות את הצדיק מנכסיו.
כשהגיע אל דוכן הירקות, פנה אל המוכר וביקש ממנו: "אני צריך לקנות קילו עגבניות עבור הרב אלפנדרי. אתן לך כעת חצי פרוטה במתנה, ולאחר מכן תמכור לי קילו עגבניות בארבע וחצי פרוטות; על ידי כך אזכה שהצדיק יהנה מכספי". המוכר הסכים לכך בחפץ לב, וכך היה.
בבואו לפני ה'סבא קדישא', אמר לו רבי אשר זעליג כי העגבניות עלו לו סך ארבע וחצי פרוטות, וה'סבא קדישא' סבר וקיבל.
כעבור דקות אחדות, הגיע כמידי יום התלמיד רבי אהרן פישר ללימוד הקבוע. כשראהו ה'סבא קדישא', החל לגעור בו: "מדוע כבודו בטלן? מדוע כבודו בטלן? החבר שלך קנה בארבע וחצי פרוטות, ואלו אתה בחמש פרוטות. למה לא להיות סוחר? למה להיות בטלן?!"…
יהודי בר דעת יודע שכאשר צדיק מוכיח – פשוט שותקים! מקבלים את התוכחה כמות שהיא. בדיוק כך נהג רבי אהרן לפני רבו: הוא קיבל את התוכחה בהכנעה גמורה. אולי בפליאה, אך בדומיה מוחלטת.
כשנחה דעתו של ה'סבא קדישא', שאל רבי אהרן את רבו: "ילמדנו רבנו – כיצד יתכן שהרב גער על חצי פרוטה? הרי עוון הכעס חמור הוא מאד, וודאי היתה לרבי סיבה טובה לגערתו, ואני חפץ לדעתה".
למשמע השאלה, נשפכה נהרה של פני הצדיק. היה נראה כי המתין לכך.
הוא פנה לתלמידו ואמר: "וכי הנך באמת סבור שהתכוונתי לצעוק עליך על כך ששילמת חצי פרוטה יותר מחברך?! הלא רואה אתה את החיוך שלא מש מפני. ראה", אמר והחווה על פניו הקדושות, "אינני כועס כלל!"
"חפצתי ללמדך", ביאר ה'סבא קדישא', "יסוד גדול לחיים – אסור לו לאדם להיות בטלן! על ידי בטלנות, אדם יכול להפסיד את הרגעים הכי יפים בחיים. כאשר קנית בסכום גדול מדי, הבנתי שהנך חי ביותר מדי תמימות…"
"נכון שבענייני דעלמא לא צריכים להיות סוחר", סיים הצדיק, "אבל לרמוז לך באתי, שעל ענייני דשמיא – אדם צריך להיות סוחר! אם יש לך הזדמנות להרוויח, אסור לך בשום פנים ואופן להפסיד זאת בידיים!…".
נפלא ביותר!
על האדם להשכיל ולדעת שאת הגדלות בונים רגעים קטנים, כשם שגם מגדל ענק-קומה נבנה מגרגרי חול זעירים ומלבנים קטנות, גם ניצול של הרגעים הנכונים בצורה הנכונה, היא הדרך הבטוחה אל הפסגה. זה סודה של הגדלות!
"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"
את המעלה זו, של ניצול רגעים יקרים לעשיית רצון השם, נוכחתי פעם לראות במוחש אצל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, במעשה בו הוא לימד אותנו כי כאשר קיים רגע גדול לעשות רצון השם – יש לרוץ ולתפסו בשתי ידיים, בלי חשבונות, בלי שהות ועכובים, בבחינת 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'.
היה זה באחת ההזדמנויות בהן עליתי למעונו של הרב שטיינמן, לשאול בעצת איש האלוקים. למותר לצין את התחושה העלאית ומעוררת ההשראה, של קדושה ורוממות מיוחדת שחשתי במחיצתו, כמו בכל פעם שזכינו בתוך כל הבאים להכנס 'לפני ולפנים', לדרוך על מפתן דלת ביתו.
קיטונם הצר והדל, על כל כליו וחפציו, כל פינה וזווית שבו – זעקו את השקפת עולמם הנוקבת והמעשית של בעלי הבית הקדוש הזה, ראש הישיבה וזוגתו הצדקנית. הם חיו כאן בתחושה מתמדת שזה פרוזדור! וכי העולם הזה הוא רק היכי תמצי כדי להכנס לטרקלין. הכל זמני. הכל חולף.
כשנכנסתי אל הבית, ראש הישיבה בדיוק שב לביתו, לאחר מסירת שעורו היומי בישיבת פוניבז' לצעירים. עוד לפני שהספיק לנוח מעט מעמל הדרך או לטעום דבר מה, הופיע הגאון רבי דוד שמידל שליט"א, ראש ארגון 'אתרא קדישא', שקם במטרה להגן על בתי הקברות בארץ הקודש מסכנת הריסה.
רבי דוד נכנס לבית וניגש הישר לחדר הפנימי בו ישב הרב שטיינמן. הרב שוחח עמו דקות ספורות, כשבסיומן יצא רבי דוד מהבית. דקה קצרה לאחר מכן, אני מבחין בראש הישיבה לובש שוב את הכובע והחליפה אותם פשט זה עתה ומתכונן לצאת מן הבית. ביציאתו, התנצל בפני הממתינים על כך שהוא נאלץ לצאת כעת.
הוא ירד בגרם המדרגות, נעמד בצד המדרכה והמתין בפשטות ובענווה לרכב שיבוא לקחתו למקום חפצו.
הרבנית פנתה אלי ואמרה לי: "אוי! הוא עדין לא טעם כלום! להיכן הוא יוצא?!"
ירדתי למטה גם אני ונסיתי לומר זאת לרב. הוא השיב לי בחיוך ובנועם: "זה הענין שלי… מה רצונך בינתים לשאול?…"
מאוחר יותר התברר, שנודע לרב שמידל על חפירת קברי קדמונים במקום מסויים, והוא בא להודיע לראש הישיבה כי לדעתו אם הוא יבוא כעת למקום החילול למחות בעובדים, הדבר יכול להביא לעצירת העבודות.
מבלי כל שהות או עכוב של רגע, התכונן הרב לצאת ולהגיע למקום החפירה. אולם בזמן בו המתין לרכב מתחת לבית, הגיע שליח נוסף להודיע שהעבודות יתחדשו רק מחר. ראש הישיבה סב בפשטות על עומדו, עלה חזרה לבית והחל בקבלת הקהל…
למדתי מהנהגתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, את המושג של 'ניצול רגעים'. כאשר על הפרק עומדת עשיית רצון השם – אין חשבונות של גיל, של מאמץ, של אי נוחות. לא משתהים רגע, חבל לפספס רגעים יקרים!
"אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו"
בדומה לזה, שמעתי מהרב הגאון רבי אפרים גנוט שליט"א, שזכה פעם להיות נוכח יחד עם שנים מגדולי הדור – ראש ישיבת 'קול תורה' מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ומשגיח ישיבת 'קול תורה' הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, עת נועדו המלכים בפונדק אחד. שני עמודי התורה והמוסר שוחחו זה עם זה באהבה ואחוה מופלאות. השיחה נסבה אודות יכולת האדם לנצל רגעים נדירים המזדמנים לפתחו.
רבי גדליה פנה לרבי שלמה זלמן ואמר לו כך: "דוד המלך אומר בתהלים: 'אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו' (מט, כא). מה מתכוון דוד המלך בדברים הנחרצים הללו?"
"נתאר לעצמנו", אמר רבי גדליה להמחשה, "שמגיעים לאדם ואומרים לו שהיום הוא יום ההולדת של המלך. לרגל יום שמחתו, הודיע המלך כי הוא נותן מתנה לתושבי המדינה לבוא ולטול מאוצרותיו היקרים והמפוארים, כל מה שחפצים לטול. למותר לצין שזוהי הזדמנות פז להתעשר מאוצרותיו של המלך בן רגע! הזדמנות של יום אחד שלא תחזור על עצמה שוב!
אם יעמוד אדם עני ואביון ויגיב בקרירות להזדמנות הזו, או אולי אף יטרח להגיע לארמון אך יתעצל לאסוף לתרמילו מכל הבא ליד – נחשוש לרמת שפיותו, שמא כלל הוא אינו 'בר הכי'. שכן כל בר דעת לא היה משתהה ולו רגע אחד בכדי ללקט עוד ועוד!"
"זהו מה שאומר דוד המלך", אמר רבי גדליה. "ישנם ימים יקרים ומיוחדים שעוברים על האדם כאשר הוא נמצא במצב של 'אדם ביקר', נקרות לידיו הזדמנויות שהוא יכול לרכוש בהן יהלומים בטיפת מאמץ! אולם 'ולא יבין', הוא פשוט חסר הבנה והתבוננות, כיצד לנצל את אותם ימים מופלאים. אין זה אלא ש'נמשל כבהמות נדמו' – הוא פשוט טפש! רמת השפיות שלו דומה לשל בהמה, אחרת לא יתכן שהוא בזבז כך את הזמנים הללו להבל ולריק!"
אותו תלמיד חכם שנכח בעת שיחתם של גדולי הדור, תאר לימים כי אינו יכול לשכווח את גודל קורת הרוח שנכרה על פניו של רבי שלמה זלמן, לנוכח דבריו החדים והנוקבים של המשגיח, ואת הנאתו מהתאור המוחשי של רבי גדליה.
במה דברים אמורים?
בכל יום אנו אומרים 'שירת הים' בתפילת שחרית. ההרגל ו'המלומדה' גורמים לבני אדם שלא ירגישו ולא יבחינו איזה כח עצום הם יכולים להפעיל דבר יום ביומו, על ידי אמירת 'שירת הים' מתוך נעימה ושמחה.
הרי אמרו חז"ל: "כל האומר שירת הים בשמחה גדולה ובנעימה מוחלין לו על כל עוונותיו"! (הובא במדרש תהלים יח). כיצד מגיעה ה'שמחה גדולה'? כיצד תבוא ה'נעימה'?
התשובה היא: על ידי התבוננות והכנה נכונה על שירת הים! כשמרגישים ומבינים את עומק הדברים, על ידי שמחיים בקרבנו את עצם הנס שארע בקריעת ים סוף, את גודל ההצלה והקרבה שחוו ישראל מהקדוש ברוך הוא כשעמדו על הים – אז בנקל מתמלא הלב אהבה ותחושת הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, וכך יוכל האדם לומר את השירה 'בשמחה גדולה ובנעימה'. אך כאמור, זה דורש הכנה והתבוננות.
רוב בני האדם אינם מכירים בערך השירה. הרי זו 'בטלנות' שאין למעלה הימנה! מדבר בהזדמנות על בסיס יומיומי להשיג נצח, להטהר, להתקדש ולהתחטא מכל העוונות, ועל ידי כך להתקרב לבורא עולם, וזוהי הרי תכלית עבודת השם – להתקרב לקדוש ברוך הוא.
אולם, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". אדם מתעצל מלהפעיל את ה'דעת', ואינו פוקח את העינים להשכיל ולהתבונן סביבו; לראות כיצד לנצל את ההזדמנויות הנדירות שנקרות לפתחו, שעל ידן נתן להתעלות ולהתרומם ולהרוויח נצח נצחים.
***
שמעתי פעם מעשה נפלא מאחד מרבני ישיבת פוניבז' בבני ברק.
בוקר אחד, כאשר נכנס להיכל הישיבה לקראת תפילת שחרית, הורה לו ראש הישיבה, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, באצבעו שיתקרב אליו.
לפליאתו, כשניגש אל ראש הישיבה שמעו אומר כביכול לעצמו: "אוחזת בי צמרמורת… אוחזת בי צמרמורת…"
התלמיד נבהל כהוגן. "קרה משהו?" שאל את רבו בבהלה. "אולי ראש הישיבה אינו חש בטוב?" הוסיף לשאול בחשש.
רבי דוד השתיקו באצבע על שפת פיו ואמר לו: "תקשיב לרגע מה אני שומע מחדרו של המשגיח".
כשהשקט השתרר בהיכל הישיבה, נשמע לפתע קול נעים מחדרו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. הקול בקע ועלה בנעימות מופלאה, בעודו אומר 'אז ישיר'.
"בכל מילה שלו", מספר התלמיד, "חשנו את ה'בשמחה הגדולה ובנעימה' בהן יש לומר את 'שירת הים'!".
"אני מקבל צמרמורת", אמר רבי דוד, "מלהווכח כיצד יהודי יכול לומר בכזו צורה מרוממת את 'שירת הים'!"
"דקות ארוכות", סיים התלמיד את סיפורו, "היה רבי דוד דרוך להקשיב לכל הגה ולכל צליל והברה של המשגיח. הוא התפעל עמוקות כיצד נאמרת 'שירת הים' בכזו רוממות ובכזו התרגשות!".
עלינו מוטלת, אפוא, החובה לדעת ולנצל את אותן מרגליות טובות ואבנים יקרות, המתגלגלות דרך קבע לפתחנו. הרגעים הנדירים והסגוליים הללו שווים לאין ערוך. בנקל יכולים אנו לזכות בימים אלו להתרוממות שבכוחה לשנות את כל מהלך חיינו לטובה. אשרי החכם המבין זאת ומשכיל לנצלם כראוי.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')
2/210