לאחרונה התקשרו אליי זוג הורים להתייעץ אודות בנם בן השבע. מדובר בילד שנחשב לשקט ואפילו מופנם, מהסוג שלא פותח את הפה ואין לו די ביטחון עצמי להתחבר, לצחוק, להתבטא ולהשתובב. לפני שנה, כך הם מספרים, הוא התחפש לשוטר. ברגע שנכנס לדמות, הוא השתנה לחלוטין. כאילו הפך לילד אחר. הוא החל "לעצור" ילדים, לצעוק עליהם, להודיע להם שהם עצורים לכבול אותם באזיקים ובאופן כללי להיות אלים כלפיהם. נו, שוטר. חבל על התיאור. בתחילה חשבו פורים, יעבור. אבל הלך פורים והתחיל פסח, והעניין הזה של השוטר מצא חן בעיני הילדון. הוא התחפש לשוטר בכל יום כשחזר מהגן, יצא לגינה והחל לעצור ילדים, להיות אלים כלפיהם, לפגוע בהם ולהשמיע כנגדם איומים כאילו באמת היה שוטר. עוד כמה חודשים עברו והוא החל להיות שוטר גם כלפי הוריו ואחיו, התחצף, השתלט, איים ואפילו היכה. וכעת הם שואלים מה לעשות… אמרתי להם: "זוהי התשובה. כעת תגידו לי מה השאלה…"
אחת הפריבילגיות של יועצים שלפעמים מגיעים אליהם שאלות שהן בעצם התשובות. אתה לא באמת צריך לקמט את המצח, לחשוב להתלבט. אתה מקבל את התשובה עטופה בסרט ממש בתוך השאלה. מה שיעצתי להם זה כמובן לחפש השנה את הילד למרדכי היהודי, או לכל דמות חיובית אחרת. המלצתי להם שלא לחפשו לרופא כי הוא יכול להינעל על הקטע של הזריקה… ואפילו לא למורה מאותה סיבה ממש…
הצעתי להם לחפש אותו לדמות שיש בה ביטוי עצמי, דיבור, במה, נתינה, מרכז, אך כזו שלא תוציא ממנו צדדים אלימים. אני משער שיהיו פסיכולוגים שיאמרו: "חבל, ככה הוא יכול להוציא את הצד המתוסכל שלו, לשחרר לחץ… לבטא את המקומות האפלים". לא! לא בבית ספרנו. גם משום שאף ילד אינו יכול להיות קרבן לתראפיה של מישהו אחר (ואת העצה הזו אני מציע לקחת לכל הכיוונים) וגם מפני שאחרי המעשים נמשכים הלבבות ואלימות היא משהו שצריך לעצור גם אם באופן טכני (ומה גם שבפנים היא נותרת) כי ביטוי של אלימות אינו מפוגג את האלימות כי אם מפתח אותה. זה לא עושה טוב לאף אחד והכי לא עושה טוב לילד עצמו.
אבל העניין הזה של להיכנס לתחפושת די ריתק אותי אני חייב להודות. אני נפגש עם ילדים ונערים מופנמים, או כאלה שאינם יכולים לעצור בעד שטף דיבורם ולהקשיב. אני נפגש עם ילדים עדינים מדי, המזמינים פגיעה ובילדים הפוגעים בזולתם. פזיזים מדי ומחושבים מדי, היפראקטיביים ופאסיביים. כל דמות היית רוצה לקחת למקום מאוזן יותר, לפתוח את המופנם, את הפטפטן להרגיע, את החלש לחזק, את הכוחני להרגיע, את הפזיז למתן ואת הפאסיבי להזיז. וזה כל כך קשה, כל כך איטי, ולא תמיד מצליח. ההתייעצות הזו, מבטאת דרך נפלאה לעשות זאת. לתת לילד/ הנער להיכנס לדמות אחרת בה ירגיש משוחרר יותר, ובצורה מפוקחת ומפוכחת, להטמיע בו את היכולת להתנהג כמו הדמות שיצר. יש לזה אפילו שם "פסיכודרמה", ואם מישהו זלזל בזה, כעת הוא כבר לא.
אך יותר מילדים שצריכים להיכנס למסיכה כדי להשתחרר, יש מבוגרים שאינם מסוגלים להשתחרר מהמסיכה שלהם. בהקדמה לספרי "מאחורי המסיכה" רשמתי את הדברים הבאים: "לכל אדם, פרט לאישיות, ישנה גם תדמית – הצורה בה רואים אותו בני האדם מסביב, מכיוון שבני אדם מתקשים לשנות לטובה את אישיותם, יש המתמקדים בדרך הקלה – בתדמיתם. לשפר תדמית – זה בסדר, כמו ללכת בבגדים מתאימים. אך כאשר אדם מתרכז רק בתדמית, הוא משקיע את ימיו ולילותיו בטיפוח פריט חיצוני במקום בטיפוח עצמו. אישיותו של בן אדם יכולה לעמוד מול קשיים, כאב, עינויים גשמיים ונפשיים, אולם תדמיתו של אדם, היא כבלון נפוח. סיכה אחת והכול מצטמק. כל מה שעמל במשך שנים – יורד לטמיון. על האדם לזכור כל העת לטפח את אישיותו. במקרים מסוימים, מותר לו לטפח גם תדמית, אך חשוב שיזכור כל העת כי זו המסיכה ולא המקור!".
לפני שאנו עוסקים בהסרת מסיכות, עלינו להכיר את עצמנו היטב. רק אדם שיש לו מודעות עצמית יכול לבחון את אישיותו מול תדמיתו. המחשה מצוינת לכך מובאת בסיפור הנושא את שם הספר "מאחורי המסיכה", המספר את סיפור חייו של העילוי משה חיים טרגניק, אחד הבחורים המובילים והחשובים בישיבה. משה חיים הוא המלך הבלתי מוכתר בישיבה – לימודית וחברתית, והוא יוצר לעצמו קהל מעריצים גדול ונלהב, רק שהנלהב מכולם, זה הוא עצמו… משה חיים נוהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, ומסגל גינוני שררה הגורמים להעצמת דמותו והפיכתו למנהיג בלתי מעורער.
העניינים משתבשים כאשר משה חיים נישא לדבורה מילר, בחורה מוכשרת וחכמה לא פחות ממנו, רק שכאן מסתיים הדמיון. דבורה היא בת ישרה ואמיתית ורחוקה מגינוני חשיבות. בתחילה מתקשה דבורה להבין את דמותו של בעלה (בין השאר בהיותה כה רחוקה ממסיכות וגינונים).
בהמשך לומד משה חיים להכיר את עצמו, בדרך קשה ביותר. זה קורה רק לאחר שמישהו תוקע סיכה בבלון תדמיתו (הוא מפוטר מתפקידו כר"מ), ולאט לאט מגלה כי פרט לתדמית לא נותר בו דבר, משום שמאז ומעולם סמך על תדמיתו ולא השקיע כמעט באישיות שמתחת. סיפור זה מתאר את שקריותה ושבריריותה של התדמית, ומציג זה מול זה את האדם האמיתי נטול המסיכה (דבורה) מול האדם הנפוח העוטה מסיכה (משה חיים), וממחיש את יופי האמת מול מכוערות המסיכה, תהא יפה אשר תהא.
ולסיום נעסוק במסיכה חיובית לגמרי, שתפקידה לגרום לאדם להתאמץ לגבהים ולא להסתתר מאחוריה, כדי להציג מצג שווא בלי להתאמץ. מדובר בשיטת "גדלות האדם". "גדלות האדם" היא שיטה שהגה מרן הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל (הסבא מסלבודקא) המהווה חלק מתנועת המוסר, ובמשך השנים השפיעה השקפה זו רבות על עולם הישיבות.
"גדלות האדם" דגלה בהבנה לפיה האדם הוא "נזר הבריאה" ומעמדו ככזה, מחייבו להתנהג בצורה נעלה ועל ידי הבנת גדלותו של האדם תושג התגברות על היצר הרע, שכן לגישת מצדדי "גדלות האדם", בני אדם ביסודם טובים וישרים והסיטואציות בחיים מובילות אותם לעתים למעשים רעים. ברגע שהאדם מודע לגדלותו, הוא נמנע מהתנהגות פזיזה ודורש מעצמו שיקול דעת באשר לכל פעולה. ואכן, בספר 'מאחורי המסיכה' אומרת דבורה לבעלה משה חיים: "ומה התכוון מרן הסבא מסלבודקא להשיג ברעיון גדלות האדם? שהאדם יראה לעצמו כמטרה עילאית לגדל עצמו? לא ולא. מרן הסבא מסלבודקא נתן לנו דרך נכונה להביט בדברים שאנו עושים. כלי מדידה לבחון אותם ולדעת אם דברים טובים הם אם לאו. הוא רצה שנפנים את מה שלמדנו, ונהפוך לאנשים בעלי דרגות גבוהות. הוא לא רצה שנהפוך את הכלי למטרה. הוא לא רצה שנטפח כל הזמן את התדמית ובתוכנו נישאר רקובים, והוא בוודאי לא רצה שנאבד לגמרי את 'האני' שלנו. את ה'דע את עצמך'".
ותזכרו, מסיכות זה לגמרי לא מה שחשבתם.
(במה 92)
1/128