הרב יעקב הייזלר
בעמדנו כעת טרם יום חתונתו של כלל ישראל, יום מתן תורתנו, "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה מסיני", כולם כאחד רוצים וחפצים לקבל את התורה. ידועים דברי השל"ה שחג השבועות הוא יום הדין על התורה שנלמדה וכן על התורה שיזכה האדם ללמוד בשנה הבאה, וע"כ אמר הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעזבוז זי"ע, שיותר חושש מחג השבועות מאשר מיום הדין ראש השנה, כי בר"ה דנים על מזונותיו של אדם 'אקוליטש מער אקוליטש ווייניגער' (לחמניה יותר לחמניה פחות), לא כן בחג השבועות שאז דנים את התורה של כל אחד ואחד, והרי כל תיבה ואות מן התורה היא חיים ממש, וכי מוכן אדם לוותר על נשימותיו, לא מדובר כאן מלחמניות, מדובר מנשימות,
אשר ע"כ עלינו להתאזר בעוז ובחדוה לקבלת התורה בשתי ידיים.
אולם לב יודע מרת נפשו, וכל אחד מאתנו הרי זוכר שגם אשתקד בחג השבועות התעורר לקראת קבלת התורה מחדש ושוב נפל, וכן לפני שנתיים, ושוב מה תועלת תהיה באם השנה אתחזק שוב והרי יודע אני מרת נפשי, שאינני מצליח להגביה עצמי ולחולל מהפכות של ממש בעצמי.
עלינו לדעת שמחשבות כגון אלו אינן מצד הקדושה כי אם מצד היצר, וכבר צווח הכתוב (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". הצורר הגדול הוא היצר השואג בנפש האדם דייקא 'בקרב מועדיך', שאז האדם מתרומם ומנסה להתחבר לרגשי אש קודש המאירים והיצה"ר מנסה לקררו ולהשפיל ערכו בעיני עצמו, באמרו וכי מה אתה שווה, הרי זכור לך אשתקד כמה קבלות טובות ובאיזו אוירה עלאית חגגת חג מתן תורה והנה שוב אתה מתבוסס בבוץ וכדו'. זהו 'שמו אותותם אותות', הוא מראה לך סימנים ואותות שאכן כך הם פני הדברים.
יתכן מאד שימים שנראים לך לא מוצלחים הם המוצלחים ביותר
אז ראשית על האדם לדעת שמחשבות אלו הן אינן מידיד אלא מצד הצר הצורר אותך ורוצה במפלתך, ואל תאבה ואל תשמע לקולו.
שנית, יש לשים לב שיתכן מאד שכלל לא נפל אלא התעלה ביותר בשנה שעברה, כי נפילות וירידות אינן סימנים של חוסר הצלחה, אדרבה חז"ל (גיטין מג.) מגלים לנו 'אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן', ויתכן מאד שדייקא מתוך הירידות והנפילות צמחת ביותר, אמת שאינך רואה עדיין תוצאות, אבל ראייתך המוגבלת והרגשות הנחיתות שלך אינם אומרים כלום על מצבך האמיתי.
וידוע תדע אשר ההתאמצות וההתחזקות במצבים של ירידה והלימוד החלש ביותר באותה עת ערכם גבוה למעלה וסגולתם עצומה להצלחתך בעתיד, והרי חז"ל אומרים (אדר"נ ג, ו) ש"פעם אחת בצער גדולה ממאה פעמים שלא בצער".
בתורתנו הק' כל אות ותיבה מדויקת להפליא ואין אות מיותרת, מי מבין י"ב השבטים קיבל את התואר הנכסף "איש מצליח"? ובאיזה תקופה? הלא יוסף הצדיק. תארו לעצמכם יוסף הצדיק שנמכר לעבד בצורה כזו משפילה, ונמצא בערוות הארץ במקום הכי ירוד ושפל בעולם ערות מצרים, והתורה מעטרת אותו "איש מצליח". אלא מה, ההצלחה של יוסף הצדיק היתה שהבין והפנים שההצלחה אינה נקודתית לפי ראות עיני האדם, אלא על האדם לעשות כל רגע נתון את מה שמסוגל באותו עת, ואם יעשה את המוטל עליו במצב הנוכחי הרי זהו ההצלחה שלו, 'ויהי ה' את יוסף ויהיה איש מצליח' התורה מסבירה היות שה' היה עמו בכל רגע ולא נפל ברוחו אלא השתדל מה ניתן לעשות במצב הקשה הנוכח זוהו המתכון להצלחה,
בשבועות חלה הילולת הרה"ק הבעש"ט זי"ע, ידוע שאחר הסתלקות הבעש"ט זי"ע התאספו התלמידים בראשות בנו הרה"ק רבי צבי זי"ע (שמסר אח"כ את ההנהגה להרב המגיד ממעזריטש זי"ע) וסיפרו ממופתיו הגדולים והעצומים והישועות הנשגבות שהתחוללו בארבע אמותיו, לפתע נרדם הרה"ק ר' צבי ואחר כמה דקות ניעור מתרדמתו, כשכל כולו אחוז שרעפים ובחרדת קודש סיפר לתלמידים שזה עתה התגלה בפניו אביו הבעש"ט מעולם העליון וטענתו בפיו מהו ביטול הזמן שאתם מבלים בסיפור אותות ומופתים ממני, וכך אמר לי אבי: דע לך בני, שלמעלה בשמים אין לנשמתי מזה שום טובה כלל, וגם לכם אין בזה שום תועלת לעבודת ה' יתברך, אלא רק תתבוננו בעבודת ה' שלי, ותנסו לילך בדרכי אלה.
שאלו רבי צבי, אבא! אבא! וכי איזה שמץ השגה יש לנו בעבודתך שעליונים ותחתונים חלו מפניך? בני יקירי ענה לו אביו, אגלה מהי עבודת ה' שלי שתדברו ותתבוננו בה, על דרך משל האדם אשר רוצה להגיע לפסגת הר גבוה אשר השהות שם בהר היא ממש תענוג מצחות האויר וכדו', אולם הדרך להגיע להר כרוכה בקשיים עצומים מחמת אבני הנגף וקוצים וברקנים הדוקרים לפעמים עד זוב דם, אבל על האדם הרוצה להגיע לשם לא להרפות ולא להתפעל מהדקירות ומאבני נגף הפוצעים גופו כי אם להיות צמוד למטרה להגיע לפסגת ההר. והנה האדם עשה כך, עלה ונפצע ושוב עלה עד שסוף כל סוף הגיע לפסגת ההר, וכשנמצא בהר ונהנה מזיו האויר ומהנוף המרהיב לפתע מעדו רגליו ונפל מגובה ההר וריסק עצמותיו לגמרי, ובשארית כוחותיו מנסה שוב לטפס כבראשונה, "זהו נקרא עבודת ה'", ע"כ הגילוי הנפלא של הבעש"ט לבנו.
לעניננו, סיפור נורא הוד זה כולל בתוכו כל ההדרכה השייכת, ראשית, שבכדי להגיע יש לטפס ולהתייגע 'שתהיו עמלים בתורה'. שנית, לא להתפעל מירידות ונפילות יהיו מה שיהיו ח"ו, אלא להיות צמוד למטרה בהסכמה חזקה בלב "שהנני רוצה לעלות ולהתעלות בתורה ועבודת ה' ושום דבר שבעולם אפילו עד זוב דם לא יזיז אותי ממטרתי". ועיקר הלימוד מהסיפור הזה אשר בכוחו להחיות עצמות היבשות ונפשות הנואשות, שאפילו אם הגעתי כבר לפסגת ההר ושוב נפלתי נפילה עצומה, הרי שאני מתחדש כבראשונה – זה נקרא עבודת ה'.
מסופר על הרה"ק הרבי ר' בונם מפרשיסחא, אשר בצעירותו לא רצה ליהנות מכתרה של תורה ועסק לפרנסתו במכירת בדים לתפירת בגדים, כמובן שהעסק התנהל באופן שהוא עסק בתורה יומם ולילה, והרבנית ניהלה את החנות. בימים ההם כמו בזמננו צריך היה כל שנה להגיש מאזן שנתי, וכך מקבלים רשיון לעסק לשנה הבאה, כמובן ביתו של הרה"ק ר"ר בונם התנהל קצת בבחינת למעלה מן הזמן, ולא הגישו זה עשר שנים מאזן שנתי, בלשוננו נקרא עסק כזה 'עסק שחור', שאם נתפסים ע"י רשויות המס אזי העונש ע"כ הוא כמה שנים בבית האסורים ה"י.
יום אחד שמעה הרבנית שרשויות המס השתלטו על חנויות בשכונה ועוברים מחנות למשנהו לבדוק כשרות ניהול העסק, הרבנית נבהלה מאד והזעיקה את בעלה מביהמ"ד, ובפחד ובהלה שאלה אותו מה עושים כעת, האם לברוח או שמא לזרוק הבדים מבעד לחלון כדי לשבש להם מזימתם, והרי כל רגע עלולים אנו להימצא אזוקים ומושלכים תחת מנעול ובריחים. הרה"ק השיב שבכדי להכריע בדבר עליו להסתגר בחדרו ולהתיישב בדעתו כמה רגעים, הרבנית נחרדה ואמרה כי אין זמן אפילו לרגע וכי צריך לקבל החלטה מיידית כי הנה זה בא כל רגע לחנותנו, הרה"ק התעקש להסתגר בחדרו לכמה רגעים, בינתיים הגיעו שרי המיסים והפכו כל החנות ובדקו כל הבדים אחד אחד, המה נגשו ובדקו כל הטפסים והחשבוניות וכדו' והרבנית נהיה לה שחור בעיניים וראתה כבר את עצמה ואת בעלה מושלכים לכלא,
והנה הלא יאומן קרה, נס מן השמים אירע ברגע אחד, האנשים הוכו בסנוורים, עיניים להם ולא יראו, והטביעו חתימתם על הטופס שהחנות מתנהלת כשורה. הרבנית מרוב התרגשות דפקה על דלת חדר בעלה הרה"ק זצ"ל לבשר לו בשורת הישועה, וכשפתחה הדלת לתדהמתה ראתה אותו רכון על הגמרא בהתמדה ושקידה עצומה ואינו מבחין בה כלל, לשאלתה הרי אמרת שאתה נכנס לרגעים ספורים להתיישב כדת מה לעשות והנה השארת אתי לבדי להתמודד עם אותם בריונים, ענה לה הרה"ק במתק לשונו שמעי נא רבנית יקרה דבריי, דוד המלך אומר בתהלים (קיט, צה) "לי קוו רשעים לאבדנו עדותיך אתבונן", היינו שדוד המלך התכוון לומר שאימתי הזמן המסוגל ביותר להתבונן בעמקי סודותיה של התורה דייקא בזמן של לחץ ודחק שהרשעים רוצים לאבד את האדם, והנה כעת כשהני בריוני נכנסו לביתי נתמלאתי בפחד נורא ואברי דא לדא נקשן, הבנתי כי כעת הזמן גרמא ומוכשר לצלול בים התלמוד ולהשיג חלקי התורה שבלתי מובנים בזמנים רגילים. ולכן קודם כל רציתי לעיין באותם סוגיות קשות שזה תקופה אינם מובנים לי, ע"כ הסיפור.
אם סיפור זה נראה לכם שייך לדור העבר, הרי כי חדשות יש לנו עבורכם שסיפור זה אקטואלי לשנת תש"פ, תשמעו סיפור משנת תש"פ.
סיפור זה סיפרתי לפני כמה חדשים באחת הישיבות הקדושות בירושלים, אחר השמועס ניגש אלי בחור אחד ושח לי כשהוא פותח סגור ליבו, וכה אמר לי שדבר כעין זה מתרחיש עמו המון פעמים שבעת חזרתו מישיבתו לביתו מוכרח הוא לעבור דרך רחוב גאולה (אשר כידוע הרחוב מלא וגדוש מעוברים ושבים) וכשניצב בפניו נסיון בשמירת עיניים אזי תיכף מסיח דעתו ע"י התבוננות בסוגיית הלימוד בישיבה, (כהדרכת הרמב"ם) ותמיד במצבים כאלה מתגלים ומאירים לפניו פשטים וסברות נפלאות שבעת שבתו עם חברים בישיבה לא נהירין לו, נמצא שדייקא בעת הדחק והעוני הנפשי אז הזמן מוכשר ביותר להשגת התורה.
להבין מה היא ענין כפיית הר כגיגית
וזהו היה למעשה ענין קבלת התורה בכפיית הר כגיגית, כי הרי למה היה צריך לכך והרי כלל ישראל צעקו 'נעשה ונשמע', אלא הענין היה כי הקב"ה רצה להמשיל לכלל ישראל שדייקא בקיום התורה בשעת הדחק אז הזמן מסוגל להצלחה ברוחניות וגם בגשמיות, כדכתיב (ויקרא כו, ג) אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה – ונתתי גשמיכם בעתם.
וידוע מהרה"ק רבי מיכלה מזלוטשוב זי"ע, שבימי צעירותו סבל מאד מחרפת רעב ה"י וממש לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, יום אחד בבוקר כדרכו מיהר לביהמ"ד לסדר הלימוד, ולשמחתו הרבה הבחין במטבע זהב נוצצת מבין העשבים בשולי הרחוב, הרכין עצמו להגביה המציאה ולזכות בה אך סבוכה היתה קצת בין העשבים וחישבן שהסיפור יעלה לו חמש דקות, ע"כ החליט שח"ו לבטל תורה אפילו רגע אחד, אולם שוב הרהר אולי מטבע זו מן השמים היא, בכדי להסיר חרפת רעב מביתי, אולם גמר בליבו בהסכמה חזקה שח"ו לא יבטל רגע אחד מן התורה ו'אין אדם שומע לי ומפסיד' ובשכר זה שלא יבטל תורה לא תיגרע פרנסתו ח"ו, ובמחשבה זו נכנס לביהמ"ד והרכין ראשו לעבר הגמרא כדרכו ושקד בהתמדה עצומה.
אחר שעה נכנס לביהמ"ד איזו דמות של נגיד בעיניו, והסתובב בביהמ"ד אנה ואנה כמחפש ובודק משהו, כולם העיפו מבט נוכח האורח הבלתי קרוא, אורח זה הבחין באברך הרה"ק ר' מיכלה שאינו שם ליבו כלל לאורח המפתיע וכל כולו מרוכז באש התורה היוקדת בנפשו, ניגש אליו אותו אורח ואמר לו, אברך יקר סליחה שאני מפריע לך באמצע הלימוד, אבל לא אעכב אותך, הענין הוא כי כעת בעברי ברחוב הבחנתי במטבע זהב בעלת ערך רב והגבהתי אותה לעצמי, לאחר רגע הרהרתי בשביל מה אני צריך מטבע זו וכי חסר לי כסף, אלך ואתננה לתלמיד חכם כאן בביהמ"ד, נכנסתי לביהמ"ד וראיתי ביהמ"ד מלא וגדוש בת"ח ולמדנים אולם חיפשתי את הת"ח האמיתי, בזה שראיתי שאינך מעיף מבט לעברי ואינך מבחין כלל בי הרי שלך לפניך והנה קח והמשך לעסוק בתורה כאוות נפשך. מטבע זו הספיקה לר' מיכלה למשך כמה שנים טובות. נמצאנו למדים מסיפור זה ב' דברים: א' שאין אדם שומע לי ומפסיד ולא מפסידים משמירת הזמן. וב' כי ע"י לימוד תורה מתוך הדחק זוכה לשפע בלי גבול, בלי יגיעה כלל.
ויש ווארט מדגל מחנה אפרים (הפטרת כי תצא) עה"כ בנביא (ישעיה נד, א) "כי רבים בני שוממה מבני בעולה" כי הימים אשר נראה לך כ'שוממים' הם יותר במעלתם מימי 'בעולה', הימים שנראים לך כמזהירים ומצליחים.
עיקר קבלת התורה צריך וחייב להיות בשמחה ולשמוח בכל משהו ושטיקל גמרא שזוכים ללמוד, 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה', ולא להתפעל כלל מנפילות וירידות. הרה"ק מקוז'ניץ זי"ע (עבודת ישראל, יתרו) מבאר את הפסוק שנאמר קודם מתן תורה (שמות יט, ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", מהי הכונה כנפי נשרים, וכן כתיב (תהלים קג, ה) תתחדש כנשר נעורכי, מה הפשט בזה. ומבאר דהנשר הוא מלך העופות ומתגאה מאד בנוצותיו, אך יש לו טבע שפעם בחודש נושרות לגמרי נוצותיו ובזמן זה אינו נהיה מדוכא ממצבו אלא נשאר אותו מלך באותו אומץ רוח כרגיל. כך הקב"ה טרם מתן תורה רצה ללמדנו שלהיות יהודי אינו בא בקלות וכרוך בהרבה נסיונות עליות ונפילות וכדו', ואל לו ליפול ח"ו אלא יתנהג כנשר ו'תתחדש כנשר נעוריכי', וזה הוא 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', היינו שאני מלמדכם לנהוג כנשר הזה, ולא לאבד השמחה לרגע אפילו יעברו עליו כל הנסיונות שבעולם.
הקב"ה חפץ מאד בעבודת האדם כשהוא מתחזק להתמודד בנסיונות הזמן. איתא במשניות בכורים (ג, ח) שהעשירים היו מביאים הבכורים בסלים של זהב והיו מחזירים להם את הסלים, ואילו העניים היו מביאים את הבכורים בסלי קש ולא היו מחזירים לעניים אלא ניתנים לכהנים, ומבאר הרה"ק ר' ישכר דב מבעלזא, דמכאן רמז שהקב"ה חפץ יותר בעבודת האדם העני בדעת המתאמץ בכל כוחו לעשות רצון בוראו יותר מהאדם שאין לו נסיונות והוא בבחינת עושר.