"זו כבר שאלה מעניני דיומא. לא אחשורוש ולא הנאצים, אנחנו פה בארצנו הקדושה שואלים שאלה: מה עושים אלה שיש להם סממני קורונה, אין טעם ואין ריח – מברכים או לא מברכים? שאלה מצויינת…"

"ערב טוב לדורשי ה' שנקראים 'דרשו', מדבר פה אחיכם יצחק זילברשטיין…"

כך פתח הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א את שיעורו המרתק בפרק כיצד מברכין, הנלמד במסגרת התכנית החדשה של 'דרשו' – 'בזכות התורה'. בשיעורו ביקש הגאון שליט"א לעמוד על כמה שאלות הלכתיות בהלכות ברכות, הקשורות כאמור לנושא הנלמד בתכנית המיוחדת.

*

"ובכן, אחודה לכם חידה: איך יכול להיות שאדם מברך ברכה ראשונה, ואילו ברכה אחרונה אינו מברך? איך יתכן דבר כגון זה? תשובה: אדם שהוא חולה בסוכרת, ותקף אותו היצר לאכול עוגה טעימה. הוא עובר ממש על הדין, אסור לו לאכול, הוא עובר על 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שהרי זו סכנת נפשות ממש. עכ"פ, היהודי הזה רוצה לדעת האם לברך.

"פסק הרב אלישיב: ברכה ראשונה יברך, וברכה אחרונה חס ושלום! נשאלת השאלה, מה נשתנה? למה ברכה ראשונה מותר לו לברך, וצריך לברך, ואילו ברכה אחרונה אסור לו לברך?

"מורי חמי, צדיק יסוד העולם, גאון הדור הרב אלישיב, פסק: כדי לברך ברכה ראשונה מספיק פירור קטנצי'ק. אין לזה שיעור. והרי אפילו חולה סוכרת, פירור קטן לא יזיק לו, לכן צריך לברך ברכה כדת וכדין. אפילו על פירור מברכים בורא מיני מזונות, ולכן הברכה הזאת אין בעיה איתה. אך לברכה אחרונה צריכים כזית, וכזית אסור לו לאכול, הוא עבריין, הוא חוטא, ואדם שחוטא לא מברך את השם. תשתוק, אל תברך, אל תגיד ברכות, אתה מנאץ את השם. הן לאכול כזית אסור לו, זה מזיק לבריאותו, לכן פסק הגרי"ש אלישיב: ברכה ראשונה – מברך, וברכה אחרונה – לא מברך.

*

עד כאן החידה של הרב אלישיב… עכשיו אני שואל שאלה: איך יתכן מצב הפוך, שברכה אחרונה חייב לברך וברכה ראשונה לא מברך. הפוך בדיוק מהמקרה הקודם.

מה שאני כעת הולך להגיד, כתוב בתוספות מסכת ברכות סוף פרק ג ד"ה… ר' עמרם גאון פירש בשם הגאונים, דווקא לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב. מדובר שם באדם שנתקע לו משהו בגרון, הוא צריך לאכול משהו כדי לדחוף אותו. הוא חייב לבלוע משהו, דבר מאכל, עוד פעם עוד פעם. אבל הוא לא אוכל את זה להנאתו, אלא בגלל שחונק לו הגרון. הוא אנוס. ואנוס שחייב לשתות לא מברך ברכה ראשונה.

והנה ברוך השם זה עזר, והכל נכנס. כל כך טוב. אז ברכה אחרונה מברך. ברכה ראשונה זה עוד לפני, הוא הולך להציל את עצמו, הוא אנוס, הוא צריך את זה. אבל אחרי שכבר הוטב לו, הוא מרגיש כעת כל כך טוב – כעת מברכים ברכה אחרונה.

*

ועכשיו נעבור לעוד שאלה: תראו חברי היקרים, איך יכול להיות שאדם ביום רגיל – לא יום טוב, לא שבת – חייב לאכול לשובע. חייב לאכול אכילה גמורה לשובע. בגמרא כתוב שאדם צריך לאכול שני שליש להשאיר שליש. לא לאכול לשובע, אז איך יכול להיות שאדם יהיה חייב לאכול לשובע ביום רגיל, ומדאורייתא יהיה חייב לעשות את זה?

התשובה לכך היא חידוש מרבינו החתם סופר, על מסכת מגילה. הגמרא שם שואלת: למה נענשו אנשי שושן בכזה גזר דין נורא? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. שואל רבינו החתם סופר: מה פתאום נהנו? למה כתוב נהנו? ועונה החתם סופר דבר נורא ממש, שכל יהודי חייב לדעת את זה:

כשיצאה הגזירה מאחשורוש שחייבים לבוא לסעודה, הרי אי אפשר לא לבוא, זה מרידה במלכות, פיקוח נפש. חייבים לבוא. אבל מה? כדי לא לעבור על איסור דאורייתא של אכילה מסעודת אחשורוש, היו חייבים קודם לאכול בבית מאכלות כשרים עד כדי שובע, ואז מה שיאכל כעת תהיה אכילה גסה, בלי הנאה. דהיינו, לאכול בבית הרבה לחם, הרבה בצלל, למלאות את הכרס עד המקסימום, ועכשיו כשהוא בא לסעודתו של אותו רשע הוא לא נהנה. וקוראים לזה אכילה גסה. באכילה גסה אין שום איסור דאורייתא. ממילא, אם הם היו כך עושים, לא היו עוברים על איסור.

אך הם לא עשו כך הם נהנו מסעודתו של אותו רשע. מה פירוש נהנו? – הבעל אמר לאשתו: היום אל תכיני לי ארוחת בוקר, אנחנו חייבים היום לבוא לסעודת אחשוורוש, כולנו אנוסים, חייבים להגיע. נאכל שם. אווו! מה שנאכל שמה… אל תשאלי מה שיביאו לנו… כיד המלך! סעודה גדולה כיד המלך אחשוורוש… ששלט בכיפה. היינו שאדרבה, הם הכינו את עצמם. הם אמרו, אנחנו חייבים הרי לאכול, אז בואו נהנה. זה נקרא להנות. הם אמנם היו חייבים לאכול, אין מה לדבר, אבל שתהיה אכילה גסה. לאכול בבוקר מלא, עד אפס מקום, ואז אין בזה איסור דאורייתא. אבל הם לא עשו ככה, הם נהנו מאותה סעודה.

אז הנה יש לנו כאן דוגמא של יום רגיל שאדם יהיה חייב לאכול כדי שובע, למלאות כריסו.

*

ועוד שאלה: איך יתכן שאדם יהיה חייב מהתורה לאכול לחם לחוד וחמאה לחוד? מגישים לו 'בולקע' – לחמניה עם חמאה, מתי חייב אדם לאכול את זה לחוד ואת זה לחוד?

אני אגיד לכם מתי. שמעתי את זה מהרב חייקין זצ"ל. הוא סיפר לי שהיו יהודים בשואה שהיו רזים כמקל, השלטונות האמריקאים אספו אותם ורצו להשמין אותם, אז הם נתנו להם עוד ועוד דברים טעימים, לחמניות טעימות, הם מרחו שמה הרבה חמאה. הם שקלו שמה 40-42 ק"ג, רק עצמות יבשות. הכוונה שלהם היתה טובה מאוד, אבל בינתיים אוכלים בלי הכשר. חמאה של גוי.

מספר הרב חייקין: מה עשו תלמידי החכמים? כשהגישו להם את הלחמניה, הם לקחו סכין והורידו את כל החמאה ואכלו לבד את הלחמניה, ואחרי הלחמניה הם אכלו את החמאה. אומר הרב חייקין: הם חידשו שם שעל החמאה הזו אין איסור, כי זה אכילה שלא כדרכה. זה כמו שאדם שותה שמן של איסור, הוא לא עובר חטא. מי שותה שמן? חמאה לבד זה שמן. יש אנשים היום, אם שמתם לב, שיכולים לאכול חמאה לבד. אבל לרוב העולם חמאה לבד זה לא אכילה כדרכה, רק למריחה. אבל הצדיקים שלא רצו להיכשל באכילה אסורה גירדו את זה ואכלו לבד, שאז זה כמו שותה שמן.

*

כיום אנחנו נמצאים במצב של קורונה. באים אנשים ושואלים שאלה: איבדו את הטעם ואת הריח, כידוע שאחד הסממנים של הקורונה הוא שאין לא טעם ולא ריח. שואלים אנשים: אנחנו אוכלים לחם, אוכלים בשר עוף, דברים מבריאים, אבל לא מרגישים שום טעם. אין טעם ואין ריח. האם צריכים לברך על כך, או לא מברכים?

זו כבר שאלה מעניני דיומא. לא אחשורוש ולא הנאצים, אנחנו פה בארצנו הקדושה שואלים שאלה: מה עושים אלה שיש להם סממני קורונה, אין טעם ואין ריח – מברכים או לא מברכים? שאלה מצויינת…

אני חושב, שאף על פי שלא מרגיש טעם באוכל, מכל מקום המעיים שלו נהנים והוא שבע עם האוכל. זה מזין אותו, לכן צריך לברך ברכת הנהנין מלפניו ולאחריו.

ויש הרבה נידון בזה. המנחת חינוך ג"כ דן בזה. ואני רוצה לומר לכם מה שאמר תלמיד חכם אחד בבית מדרש שלנו.

אנחנו רוצים לומר – 'הנאת בליעה יש באוכל'! מאיפה אנחנו יודעים את זה? הגמרא אומרת במסכת פסחים קט"ו "בלע מצה – יצא, בלע מרור – לא יצא". אומר הלבוש סימן תע"ה. באכילת מצה, עיקר אכילתו היא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב, לפיכך יוצא שאף שבבליעה הוא לא מרגיש טעם, מכל מקום הוא אוכל לשובע ומתמלאת כרסו. אבל אכילת מרור אינה באה למלאות את הכרס, כי זה על שם שמיררו את חייהם, אז בזה כשהוא בולע ולא מרגיש טעם – לא מברך. א"כ, באכילת מצה מברך ברכת המוציא וגם ברכת המזון, אפילו שאינו מרגיש טעם. ואף קיים את מצוות אכילת מצה, כיון שאחרי שהוא אוכל יש בו שובע, הוא מרגיש טוב.

לכן אני אומר, שכל אלה שיש להם את הקורונה ולא מרגישים טעם באוכל, חייבים לברך ברכות הנהנין. כי אחרי שאוכלים מרגישים טוב, מרגישים שובע, ועל כן מברכים. כך למדנו אצלנו בבית מדרש.

*

עכשיו תשמעו חבריי היקרים שאלה מעניינת מאוד: איך יכול להיות שאדם אכל משהו וצריך לברך ברכה אחרונה, ואח"כ הלך ואכל עוד משהו, ולא יכול לברך ברכה אחרונה, היש דבר כזה? הנשמע כדבר הזה? מה אומרים תלמידי החכמים מאזיני 'דרשו' – "דרשו השם בהמצאו", איך יתכן דבר כגון זה? הוא אכל וחייב לברך, אכל עוד משהו ולא יכול לברך. איפה יש דבר כזה?

אצלנו בבית מדרש מישהו הלך ומצא. הרב פרץ חזני, הוא היה מאלה שביררו את השאלה הזאת. אני אגיד לכם מה התשובה שרציתי לומר על זה.

תראו יקיריי, הדין הוא שאם אדם אכל חצי זית בשר וחצי זית מזונות, מברך בורא נפשות, כי הוא לא אכל כזית מזונות, ולכן מברך רק בורא נפשות. כך כתוב במשנה ברורה ס' רי"א. אכל חצי זית מזונות וחצי זית ירקות, גם מברך כנ"ל. אבל אם המשיך ואכל עוד קצת מזונות, והוא מסופק האם בשיעור כזית או לא – אדם כזה לא יכול לברך. כי מה יברך, בורא נפשות? אולי הוא אכל מזונות כשיעור, ומי שאכל מזונות כשיעור לא יכול לברך בורא נפשות. ו'על המחיה' הוא גם לא יכול לברך כי אולי הוא לא אכל כזית. הוא לא יודע, הוא רק יודע שהוא אכל חצי זית. הייתה עוגה טעימה, ואכל גם ירקות טעימים, ואחר כך הוא המשיך עוד קצת לאכול. א"כ זה ספק. לברך על המחיה אינו יכול, וגם בורא נפשות אינו יכול, כי אולי אכל כזית. הוא אבוד מכאן ומכאן. ככה למדנו במשנה ברורה ובמגן אברהם.

סיפרתי את הסיפור שלנו, של הבית מדרש שלנו, לרבי חיים קנייבסקי גיסי, והוא אמר לי: "אם למעשה הוא לא יכול לברך על המחיה, יברך בורא נפשות". אמרתי לו: הרי הוא לא יכול לברך, בגלל ספק שיעור? אמר לי גיסי ר' חיים: הוא היה הרי בחזקת חיוב של ברכת בורא נפשות, אז זה לא יכול להיפקע. לכן יברך לפחות בורא נפשות, כי לא פקעה החזקה. אלו דברי גיסי. אנחנו חשבנו שהוא אבוד, וגיסי אמר לא – לא יכול לפקוע.

*

אני רוצה לסיים, חברי היקרים והאהובים, ואני רוצה לומר מה אומרים דורשי רשומות:

השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו – אומרים על פי קבלה: 'אין מים אלא תורה'. 'השותה מים לצמאו' – מי ששותה מים, דברי תורה, 'לצמאו' – הוא צמא לתורה, אז 'שהכל נהיה בדברו' – מה שהוא יבקש מהקב"ה יקויים. כך דורשים דורשי רשומות. מי שהוא 'צמא' – צמא לתורה, משתתף בשיעורים של דרשו, 'שהכל נהיה בדברו' – אם אתה תבקש משהו מהקב"ה הוא יתן לך. אתה הבן יקיר שלו, הוא יתן לך, הוא רואה שאתה שותה בצמא את דבריו.

יעזור הקב"ה לכל המאזינים פה, לכל התלמידי חכמים בארצנו, שיסלק הקב"ה את מכת המגיפה הזאת מאיתנו, שנוכל לשוב לתלמוד תורה בכל הכח. בזכות היום הזה, היארצייט של מורי חמי – הוא ילמד זכות על עם ישראל. הרי מורי חמי הרב אלישיב היה 'שותה מים לצמאו' אין לתאר. גיסתי הרבנית אויערבאך ע"ה, כשהיו אנשים באים להפריע לו, היתה אומרת כך: תשמעו אנשים, אבא שלי כרגע דומה לילד קטן ששותה מים מהדדים של אמו, הוא שותה חלב, ואם מנתקים אותו – מנתקים אותו מהחיים שלו. אז היא אמרה: דעו לכם, אם אתם מפריעים לאבא שלי באמצע הלימוד בדברים לא נחוצים, הרי אתם מנתקים אותו ממקור החיים שלו. כך היא הייתה אומרת.

זכותו תגן עלינו, וזכותם של הצדיקים לומדי התורה יעמוד לנו, והקב"ה יושיענו מהצרה הזאת, ולנו ולכל ישראל החיים והשלום. תודה רבה למאזינים היקרים.