"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מִי אָנֹכִי" (שמות ג', י"א)
הרבנית אמרה לי פעם: "עליו יש לי ככה סיפורים, אבל את הכל אני שומרת למעלה"… היא ספרה לי שהיא רצתה משהו לעשות במטבח, אז היא ביקשה ממנו רשות. הוא אמר לה בקול גבוה: "אבל זה באמת לא נוגע לנו". והוא אמר לה בקול גבוה ממש: "תדעי לך, את יכולה לעשות מה שאת רוצה במטבח, אבל כל דבר שאת עושה פה ירד לנו שם… שלא תגידי שלא הזהרתי אותך"… לאחרים היה אומר בשמחה: "תבנה ותרחיב, שיהיה לאשתך טוב"… אבל לאשתו, הוא ידע שהיא רוצה ללכת בדרכו וזה לטובתה, היא התלמידה הכי גדולה שלו! הוא היה כזה גדול עם מידות נעלות…
את חטאי אני מזכיר היום, אני הייתי זוכה לתת לו את הדייסה עם קצת חלה ופירורים. זה היה האוכל שלו. פעם אחת לא עמדתי בניסיוני (הוא אמר לי 'אין לך מה לדאוג, אין שום תאווה לדיסה הזאת') והכנסתי קצת דבש… שיתן קצת טעם… הוא בירך 'מזונות', ומיד אמר לי בפליאה: "מה שמת כאן? למה זה מתוק, מה שמת כאן… תגיד את האמת!". אמרתי: "שמתי דבש". הוא אמר: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו" ולא לעשות את זה שוב…
לא עמדתי ביצרי ושבוע אח"כ שמתי שוב. אחד מבני הבית אמר לי (השילוב של בנ"א לחברו עם עבודת ד' זה מדהים) שהוא אמר לו: "אני רוצה לספר לך מה היה היום, גדליה שם לי דבש בדייסה מה עושים איתו? מצד אחד אני חייב לו טובה, מצד שני כל דבר שיש הנאה בעוה"ז זה עושה חיבוט הקבר"… זה כבר הספיק לי!
פעם נכנסתי לפנות בוקר. יש לי קביעות שיעור איתו, הוא עומד ליד ארון הספרים ורועד. אני שואל: "למה הר"י רועד?" – "אני עומד מול ארון הספרים וחושב: יש כאן רמב"ם, שו"ע וכמה ש"ס, גם ש"ס חדש הביאו לי. מה אני אענה? איזה בושות יהיו לי! תראה, כתוב שמכסים את הפת בליל שבת שלא תראה בושתה… הספרים עומדים ואני מבייש אותם! יבואו וישאלו אותי: 'היה לך את כל הספרים, מה עשית איתם? אני לא לומד מספיק!"…
שאלתי פעם את הרבנית: "הרב אהב לקנות ספרים?". היא ענתה לי: "לא! שאלתי את הרב: 'למה אתה לא קונה ספרים?', אז הוא ענה לי: 'אני לא מסוגל לראות שיש ספר בארון ולא לומדים ממנו. מה את רוצה? שאני אקנה ספרים וסתם יעמדו… לפי זה הכל מובן"…
פעם הוא היה אדם מאוד שתקן יחסית, הוא לא דיבר מילה. בשנים האחרונות התחיל יותר לדבר. תמיד הייתי נותן לשווער שלי לעבור על הדפים שכתבתי ממנו… הוא השתומם: מה קורה כאן שהוא פתאום מדבר? שאלתיו, אז הוא ענה לי, שכתוב: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמר לך בינו…". הוא מרגיש שיש חובה להעביר לדור הבא. פעם הוא אמר לי: "היום קשה לי לראות וכו' אז היום אני מרשה לעצמי לדבר יותר דברי חיזוק"…
בלילות שבת הוא היה מגיע מוקדם לכולל בירחי כלה, לומד כל הלילה. פעם בליל שבת של חורף הוא שאל אותי: "מה השעה?", אמרתי לו: "שמונה". הוא אמר: "שמונה? פעם הייתי מספיק לאכול, לישון וללמוד"… בשנים האחרונות הוא היה מעביר בחשבונו את כל החיים, כל דבר שעשה, אם היה בסדר או לא, הוא היה מדבר רבות על אותן שנים שהיה בחו"ל. פעם שאלוהו "למה אתה כ"כ הרבה מדבר על השנים בחו"ל, ומה היה בא"י?". אמר: "כשהגעתי לא"י הייתי יותר בישוב הדעת, אני לא יכול להגיד שיש לי תרוץ על כל דבר שעשיתי, שאז הייתי יותר צעיר, פחות בישוב הדעת, ואני צריך לבדוק כל דבר". בשנים שהיה בא"יהיה פחות לחץ, כי הכל היה יותר במחשבה.
פעם בליל שבת היה שעון על השולחן. היה זה שעון גדול ששומעים את השניות. הוא אמר: "אני רוצה להגיד לך דבר שאני חושב הרבה פעמים: אדם יבוא לשמים, הוא צריך לתת דין על כל החיים. אדם שחי 80 וכו', מצד אחד אריכות ימים שד' נותן זה מאד טוב, אבל מצד שני, השנים מתארכות אז החשבון יותר גדול… אתה שמעת את השעון? אני אצטרך לתת דין מה עשיתי בכל שניה… אני כ"כ מודה לקב"ה! אני יכול לחטוף כל מילה של תורה!". אלו היו הדרשות בשנים האחרונות. הוא אמר לי: "אני בא למקומות ואומר 'הקב"ה הוריד את הנשמה מכסא הכבוד בשביל מה? להוריד צלחת מרק זה המושגים?!'"…
אני חושב שכולם שמעו מהצוואה הגדולה. מי שהכיר אותו זה לא היה פלא. זה כ"כ אופייני. אבל אין ספק שהוא לא ידע את המעמד שלו, הרי הוא שיתף פעולה והגיע למקומות, וכולם מגיעים אליו. הוא היה אומר: "כל עוד שהקב"ה יתן לי כוחות, אני אלך לחזק מקומות וזה זיכוי הרבים". אמרתי לו פעם – "אנשים שבאים לשיעור הדף היומי שלי אמרו, ש'קופת העיר' שואלים אצל כל גדול, מה להתפלל אצל ר' חיים וואלוזינ'ר, וכתבת 'לזכות לזכות את הרבים'. אז שאלו אותי בשיעור, אולי לבקש פרנסה, בריאות, זה מה שמצאת לבקש?". אז הוא לא התייחס, אלא ענה: "כתוב בחובת הלבבות: אדם יכול להיות מלאך, ועדיין לא להגיע לדרגה של מזכה הרבים, אם היו יודעים כמה זה דבר גדול, לא היו שואלים את השאלה הנ"ל, זו משאת חיי".
אמרתי לו שיש לו ספר 'מנחת אריאל', ובהקדמה הוא כותב: "אע"פ שאיני יודע כלום…". יום אחד שאלתי: "למה כתבת 'איני יודע כלום'? אני רוצה שתסביר לי, יש פה 'אילת השחר', על הסידור, על רוב הש"ס, 'ימלא פי תהילתך', חמשה כרכים על כל האגדה והמוסר… תכתוב 'איני יודע מספיק'!". אז הוא ענה לי: "המילה האחרונה לגבי אמיתות גדלות התורה, נחשב כמישהו שאינו יודע כלום ביחס לתורה"…
פעם ישב אצלו יהודי, שקרא ב'חוט המשולש', שהחתם סופר לפני 'כל נדרי' לא היה מסוגל ללכת. לקחו אותו בכסא. שאל אותו יהודי: "אני לא מבין, החתם סופר כזה אדם גדול, ממה פחד? ענה לו הר"י: "ודאי! החתם סופר יודע מה זה חטא, ויודע כמה הוא פוגם, אז כמה שאדם גדול – הוא יותר מפחד". אני חושב שהוא ידע שהוא גדול, אז איך הצוואה… זה פשוט, הוא יודע לאיזה דרגות בנ"א יכול להגיע… הוא אמר על מילים טובות שאמרתי עליו: "בשמים יצחקו עליך, המלאכים יזרקו אותי". הוא תמיד היה אומר שהוא מלא ספיקות כרימון, הוא היה אומר את הזמירות ועוצר: 'למה כתוב ככה ולמה כתוב ככה' וכו'. כל דקה נעצר ושאל. פעם הוא אמר: "זה בטח בשביל הגרמען". אבל את הזמירות חברו אנשים גדולים… ר' אלחנן וסרמן אמר שאנו חיל רגלי, פירושו שהם עוברים וממשמשין, כל דבר אני חייב להבין עד הסוף. זה הפשט במה שהוא כתב: 'בשמים יצחקו עלי'. זה היה כל מילה שניה… הוא אמר לי: "כ"כ אני מפחד מה יהיה איתי, מה אני אענה על זה, מה על זה…". אמרתי לו: "זה זיכוי הרבים!". הוא אמר לי: "ניחומין של הבל ניחמתני. את הדברים הטובים עלי אתה יודע, לא את הדברים הלא טובים. והוא יודע". אלו דרגות…
פעם זכיתי להעלות לו חיוך על הפנים: אנשים באו לבקש ממנו מחילה כסדר, אז הוא אמר לי: "אני מוחל על כל מי שדיבר עלי. אך תנאי אחד אני עושה, את הפקלע אני נותן לך בחזרה, הווי אומר, החפץ חיים כותב שאם ראובן דיבר על שמעון אז הוא מקבל את הזכויות וכו', את זה אני לא נותן חזרה. אני מוחל לכולם אך את הפקלע שלקחו ממני אני לוקח חזרה… אז לאיפה זה ילך? הרי הוא ביקש מחילה, 'תשליך במצולות'… לא יתכן שאדם שימחל לשני יפסיד! אין בזה היגיון! הזכויות שלו ישארו אצלי, לקב"ה יש בשפע! מה קורה כשאני מוחל, הפקלע שלי הולך לים הזכויות שלו אצלי, הקב"ה מוחל לכולם". הייתי מנחם אותו כשהיה בוכה, שהפקלע שלו מזמן בים ע"פ הנ"ל. הוא היה מחייך, זה היה קצת מרגיע אותו…
עכשיו נרד לארץ, זה מותר לי להגיד. היה לו ארון ספרים בחדר שלו, במסדרון ובחדר השלישי. בחדר שלו בדר"כ היו ספרים שיותר היה משתמש, היה במדף בהישג יד 'שערי קדושה'. דרכו הייתה שבכל ספר שהיה רוצה היה כותב על הכריכה: 'בענין זה וזה, עמוד פלוני'. אחד הדברים שהיה מסומן ב'שערי קדושה' זה חלק א' שער ו'.
היה פעם יהודי שהגיע לפני יותר מ-10 שנים עם לבוש ירושלמי, אמר שיש לו משהו אישי. בחוץ הוא אמר למישהו: "הייתי נהג של רכב שזרק עליו פאשקווילים", אבל כשהוא נכנס לחדר, הוא היה לבד ודיבר בקול, אז שמעו אותו אומר בבכי: "אני הדפסתי, ואני הייתי הנהג וזרקתי". ואמר: "נולד לי ילד בשנה האחרונה, והוא עבר כבר 7 ניתוחים בלב…" (הרב שטיינמן אמר לי פעם שאנשים באים לבקש ממנו מחילה כסדר, לפעמים כשנזכרים כבר מאוחר… עם כל הענווה…). אז הרב שטיינמן ניגש לארון הספרים וקורא לו בשערי קדושה: 'אם שכל לך היה, לך לחפש מישהו שיצער לך, כי חיים אני מחפש לך…'. ואמר פעם שניה. האיש ביקש סליחה למרות זאת, והוא אמר: "אני מוחל לך פעמיים". כשהוא היה ליד הדלת הוסיף בחיוך: "אבל לאחרים אל תעשה את הטובה הזאת"…
סיפר ר' יוסף אריה לורנץ: "בשנים עברו היו תקופות שהביזיונות היו נוראים, ר' שלמה לורנץ קרא להנ"ל ואמר: 'אני מבקש ממך לבוא איתי לחזק אותו, זה לא יכול להיות שזה לא משפיע עליו'. באתי עם אבא שלי, קיבל אותנו, ואבא שלי אמר: 'באנו לחזק'. אז הוא אמר בחיוך: 'ב"ה שיש ביזיונות, הלוואי שיהיו עוד ביזיונות, זה לא טוב רק בעוה"ב, גם בעוה"ז!' בסוף אנחנו יצאנו מחוזקים…".
כשהוא היה גומר את "המעביר שינה", הוא לא הבין "למה מבקשים 'אל תביאיני לא לידי בזיון', זה כ"כ טוב, גם כתוב בשערי קדושה…". זה מודפס בשאלה על הסידור, אולי זה בא מחמת העברות? ב'מנוחה ושמחה' הוא כותב שעדיף שמישהו יפגע בך ואז אתה חוסך את כל הצרות. הוא אמר לי: "אני אגיד לך קבלה שעושה בשמים עת רצון, הגמרא בגיטין: 'הנעלבים… כצאת השמש', שיקחו את הקבלה הזו ויעמדו בה".
(דברי חיזוק שנאמרו בכולל אברכים שע"י הגר"י רפפורט שליט"א)