הרב אהרן מרגלית חלה בילדותו בפוליו, היה משותק בכל גופו ולמרות הכל הצליח להשתקם, הפך לאיש עסקים מצליח ולשופט בבית הדין לעבודה בבאר שבע. הוא התמודד שוב מול מלאך המוות כשהתברר לו שהוא לוקה במחלה ממארת וקטלנית במיוחד, ונגד כל הסיכויים החלים ממחלתו. מאז הוא חלה והבריא פעמיים נוספות, אבל הוא מתעקש בתוקף: "הייתי חולה רק שמונה דקות".
פנינו לרב מרגלית, וביקשנו שייתן לנו הדרכה איך עושים זאת בפועל? איך אפשר לנצל את האמונה בבורא עולם בצורה יעילה כל כך, ולהפוך אותה לכלי נשק עוצמתי שמנצח את כל הקשיים והמשברים, ואפילו את הטבע בכבודו ובעצמו?
"הדבר הכי עוצמתי שאני יכול לומר בעניין הזה, זה להיזכר בלילה הגורלי שבו נודע לי לראשונה על על כך שאני חולה ושאני בסכנה ממשית.
היתה אומנם הכנה מסוימת במשך כמה חודשים קודמים, היו סימנים, עשיתי בדיקות, פעמיים ביופסיה וקיבלתי תשובות שהכל בסדר. אבל חלפו שמונה חודשים והפצעון שהופיע על הפנים שלי הולך וגודל. הייתי אצל הרב אלימלך פירר. הוא העיף מבט על הפצעון ומיד אמר לי "זה לא גידול שפיר", בניגוד לחוות דעת הפתולוגיות שקיבלתי. אמרתי לו, אבל הרופאים אמרו שזה שפיר ובדיקות המעבדה אישרו את זה, אבל הרב פירר אמר לי "אני אומר לך זה לא הימנגיומה וסקלארית".
בהנחיית הרב פירר אני מבקש מהרופאים בארץ שיכינו דגימות, ומוצא יהודי שנוסע לניו יורק. הוא מבטיח לי שהוא נוסע דבר ראשון למנהטן, לקליניקה של פרופ' אקרמן, אליה הפנה אותי הרב פירר. כעבור מספר ימים מהיום שהגיעו הדגימות למרפאה, הודיעה לי המזכירה של אקרמן שאני אקבל תשובות עד הערב לפי שעון ניו יורק. מסרתי לה את מספר הפקס שלי בבית, וב-12 וחצי בלילה אני יושב עם הבת שלי שהיתה אז נערה כבת 16, לא הייתי לחוץ ולא מרוגש, אחרי הכל כבר עשו פתולוגיה פעמיים, והכל היה בסדר. אשתי הלכה לישון כבר שעה קודם.
פתאום מצלצל הפקס, ניגשתי לקחת את הדף שהתקבל. הכל כתוב באותיות לטיניות, צפוף מאוד, לא הבנתי את התשובה, אבל ראיתי שזה מפרופ' אקרמן, והצלחתי להבין שכתוב שם, 'אנגיו סרקומה'. נכנסתי ללחץ, שלחתי את הבת שתלך לישון, ומיד העברתי את המסמך בפקס לאחי מנחם המתגורר בלונדון. ביקשתי ממנו שייכנס לביתו של השכן שלו הרב חיים אליהו קרנקרוט, הוא בן דוד של רעייתי ונחשב למומחה רפואי, מעין המקבילה הבריטית של הרב פירר. כמובן שהטלפון לא נח לרגע, אני בלחץ היסטרי, מנסה לברר מה זה אומר, ואחרי שלושת רבעי שעה מתקשר אלי השכן של אחי: "ר' אהרן", הוא אומר לי ביידיש, "עס איז א שווערע פעקל", או בעברית, זה 'תיק' רציני מאוד.
הוא עודד אותי שלא אאבד תקוה וניסה להרגיע אותי שהוא מכיר את גדולי הרופאים ויכול להפנות אותי אליהם, אבל הוא רוצה שאני אבוא אליו מיד במוצאי השבת ללונדון. "עזוב הכל וצא לדרך אבל אל תהיה בלחץ…".
לא כל כך הבנתי איך אפשר לעזוב את הכל ולהגיע במהירות ללונדון, בלי להיות בלחץ. ואם לא די בכך, אחרי כמה דקות מתקשרת אלי אשתו ומנסה להרגיע אותי "אנחנו רואים פה הרבה ניסים גלויים", היא אומרת לי. "אנחנו רואים כשאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, ובכל זאת אסור להתייאש". אחרי שיחת העידוד הזו, כבר הבנתי שהמצב שלי באמת באמת קשה מאוד…
לאט לאט התחילה התמונה להתברר. הבנתי שמדובר באנגיו סרקומה, זו מחלה מסוג נדיר שמעטים הם האנשים שהיה להם אותה בראש. הפרוטוקולים מאוד נוקשים בעניין הזה, כל הסרה של גידול מהסוג הזה מחייבת ניקוי מוחלט של 2 ס"מ מהרקמות לכל צד מקצה הגידול. במקרה שלי הגידול הוא בין העין למוח, מה שאומר שאין איפה לחתוך.
אחי התקשר לפרופ' אקרמן מניו יורק ושאל אותו מה עושים הלאה אחרי התוצאה החמורה של הבדיקה, אחרי הניתוח שבו יסירו את הגידול, איזה טיפולים עושים ומהו המקום הכי טוב בעולם לטיפולים כאלו? וד"ר אקרמן אומר לו בצער רב: "תגיד לאחיך שלא יעשה כלום. ממילא אין שום טיפול מוכח שיגרום לו להאריך ימים. כימותרפיה לא תעזור במקרה הזה, וההקרנות צריכות להיות חזקות כל כך, שאין שום סיכוי שהן לא תגרומנה לנזק מיידי בהיקף גדול מאוד לעין ולקליפת המוח. עדיף לא לטפל בזה בכלל".
מנחם לא ענה לי את התשובה המלאה אבל מהגמגום שלו וממעט הנתונים שהוא כן סיפק לי הבנתי שהספירה לאחור כבר החלה.
בשלוש בלילה הסתיימו הטלפונים. כבר אין לנו מה לדון עוד בעניין בשעה מאוחרת כל כך, אשתי ישנה, הבת שלי ישנה, ואני יושב לבד במטבח, נאלץ להתמודד עם המחשבה על מה שהולך עכשיו להיות, בלי שיש לי משהו להעסיק את עצמי בו כדי לרכך את המכה.
זה היה הרגע שבו נשברתי.
ניסיתי לומר פרקי תהילים אבל לא הצלחתי. פרצתי בבכי מטלטל. מי ידאג לבת שלי הלא נשואה? מי ידאג לילדי שכבר נישאו והקימו בתים? מי יטפל במשפחה שלי? בהורים שלי? אני מעורב בהרבה מאוד דברים, יש לי תוכניות, מה אני עושה?!
אני מנסה לומר תהילים ולא מצליח, כי אני בוכה בבכי נסער כואב ומטלטל.
פתאום מהעורף, קופצת לה מחשבה, מה קרה לך? מה אתה מתמסכן? מה אתה מאבד שליטה? למאות אנשים כבר ייעצת ואמרת להם שאסור לתת לרגשות להשתלט עליך ברגעים כאלו.
אז קדימה! מה עושים עכשיו?
אני זוכר את זה בצורה מוחשית מאוד, אני מתחיל לחשוב מה עושים עכשיו? להמשיך לבכות או להתחיל לחשוב מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל.
הבכי נרגע. אני מסיים לומר את המזמור, ניגש לברז המים, מניח את הראש מתחת לזרם המים הקרים, אולי חצי דקה, מכין כוס קפה חזק במיוחד, לוקח דף נייר מהמדפסת של המחשב ומתיישב לעשות סדר במחשבות.
מה אני עושה עכשיו באופן מועיל!
אני כותב ומוחק, כותב וכותב, מה עוד? מה עוד? באופן מועיל! אחרי כשעה אני שם לב שמילאתי עמוד שלם בשני הצדדים שלו.
אני אומר לעצמי מזה לא יצא שום דבר, אי אפשר ככה. חייב לצמצם את כל זה לארבע או חמש נקודות. אני מתחיל לדרג. מה הכי חשוב? זה? לא. את זה למחוק, זה במקום הראשון, זה במקום השני, לא, בעצם זה הראשון. בשש בבוקר כבר היה לי פתק עם 6 נקודות. ויתרתי לעצמי שלא יגידו שאני עקשן, הרשיתי לעצמי להוסיף עוד אחד מעבר לחמש הנקודות שתכננתי מלכתחילה.
וה-6 נקודות האלו ליוו אותי, הן היו בשבילי נר לרגלי, הדף הזה ליווה אז, והוא ליווה אותי בהמשך בפעמים הנוספות שחליתי.
אנשים רבים אולי חשבו שאני חולה חודשים ארוכים ואפילו שנים, אבל האמת היא שחוץ מאותן שמונה דקות שנתתי לרגשות להציף אותי, לא הייתי חולה.
איך באמת עשיתי את זה? איך יכולתי לשמור על קור רוח גם ברגעים הכי קשים בחיים?
התשובה היא שדווקא ממקום מאוד קשה ומאוד כואב ובנקודה מאוד נמוכה, למדתי כבר בגיל מאוד צעיר, שמסכנות היא לא אלטרנטיבה. כשהייתי ילד קטן עם נכות קשה מאוד, הבנתי שמלשכב במיטה ולהרגיש מסכן לא יצא שום דבר טוב. להתמקד בקושי שלך, לא יתן לך כלום. לקנא במישהו אחר לא יוסיף לך שום דבר.
תועלת תצמח לי רק אם אתמקד במחשבה מה אני יכול לעשות באופן מועיל, עם הנסיבות שלי, עם מה שיש לי ביד ברגע נתון זה. להתמקד בדבר הזה. עם מה שיש לי אני נאבק להגיע למקום טוב יותר.
זה הפך להיות לחלק מהאישיות שלי. אין דבר כזה ליפול למסכנות. נכון שלקח לי כמה דקות כדי להתעשת, כי בכל זאת מדובר בבשורה שהפתגם הידוע "כרעם ביום בהיר" מחוויר לידה. אבל מהר מאוד התאוששתי, עברתי לבחון מה אני עושה באופן מועיל! זה הרגל שקניתי הרבה קודם, והוא מוביל גם לאמונה, בקדוש ברוך הוא. כי באותם רגעים קשים של החיים, אתה מבין שבעצם אתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שהקדוש ברוך הוא יסייע בידך.
הרופאים ריפו את ידי, אמרו לי לך. לך הביתה. חבל על הטיפולים הקשים שאתה עובר, הם ממילא לא יצילו את החיים שלך.
פעם אחת שאלתי רופא בציניות: מה אתה רוצה? שאני אקנה כסא נוח עם פיג'מה חדשה, ואחכה למלאך המוות עם כוס קפה ביד? הוא אומר לי "פחות או יותר".
אמרתי לו "לא אצלי. אני לא יעשה למלאך המוות עבודה קלה. אצלי הוא יצטרך להזיע, אני אקנה שלושה פגיונות, אחזיק אחד בכל יד ואחד נוסף בין השיניים, ואמתין לו מאחורי החלון המסורג".
זה המסר שלי. צריך לזכור שהחיים הם טובים, ליהנות מהם ולמצות אותם. אתה לא מוותר עליהם בקלות. לזכור שהרופא יש לו רשות לרפא, אין לו שום זכות לרפות את ידיך ולקבוע לך שאתה כבר עומד למות. זה לא התפקיד שלו.
תודה רבה