אחד מידידיי מתגורר מזה 20 שנה בבניין בן למעלה מתריסר דיירים.
היחסים בין הדיירים נחשבו עד לאחרונה לטובים באופן מעורר התפעלות. אדיבות, מסירות פרגון וידידות. אנשים בנו, אנשים הרחיבו, שום מריבות ושום בעיות.
לפני כשנה וחצי הגיעו דיירים לבניין. מה-זה-נחמדים', ידידותיים, שופעי טוב ובעיקר פתוחים. מהר מאוד התיידדו עם רוב תושבי הבניין והחלו ליזום פעילויות כמו חידוש הגינה, הצבת תמונות בחדר המדרגות ועוד ועוד.
בשלב מסוים, יזמו השכנים החדשים אספת דיירים.
בדרך כלל היו מגיעים לאספות האלה משלושה עד חמישה דיירים שהשאר סמכו עליהם. דיברו מה צריך לעשות ואיזו מגבית מיוחדת לזפת או לניקוי החנייה וסגרו עניין. אך השכנים החדשים לא הסתפקו בזה. הם החליטו שצריך לעשות אסיפה כללית ל"היכרות מעמיקה וליבון עניינים".
הם דאגו שכולם יגיעו, ומה שקרה בפועל הוא שבמקום לדבר על עצים ואבנים ותשלומים הם הציעו שכל אחד יביע את השגותיו על מה שנעשה בבניין. אחד אמר משהו ואחר כך עוד אחד. השלישי אמר שכבר שנים הוא כועס על השכנים מלמעלה שלא מתחשבים באף אחד. השכן מלמעלה לא נשאר חייב. הוא אמר לו: "מי שמדבר, חכה שתשמע מה אומרים על הילדים שלך שבאים בשעות לא שעות ומעירים את כולם".
כמה הנהנו אבל אחרים באו לסנגר על השכן המותקף "מה זה קשור בכלל? הוא בא בטענות אז תענה עניינית", אמר השכן מקומה ג'. המשפט הזה עורר את השכן שמתגורר דלת מולו שהגיב בציניות: "עניינית אה? אני מחכה כבר חמש שנים שתענה עניינית למה אתה מניח את בקבוקי המים של מי עדן ליד הדלת שלך, מה שגורם לי להיות סוס מירוצי מכשולים…"
נו אתם מבינים מה קרה. הפגישה התפוצצה בריב ובסערה.
השכנים החדשים לא הבינו מה קרה והחליטו בתוך שבוע לערוך פגישה נוספת כדי "ליישב את ההדורים", ויצרו מערכת פיגועי משנה, שהרסו סופית את כל מרקם היחסים הנפלא ששרר בבית הדירות הזה, עד שרבים מהדיירים קצו במקום מגוריהם ומבקשים לעבור ממנו.
הסיפור הזה שמובא כאן בקיצור שבקיצור, גרם לי להבין את כל המתרחש בעולם הפוליטי. מדוע הוא כה סוער וגועש. מדוע הוויכוחים האידיאולוגיים המכובדים התחלפו במריבות בין בני אדם, במלחמות עולם על רקע אישי. מדוע רוב הפוליטיקאים אינם מדברים כמעט על דרך, אלא עסוקים בקטטות בצידי הדרכים, בהשמצות אישיות, בפסילת האחר, בהאדרת עצמם, במעבר מדרך זו לדרך אחרת, משמאל לימין, ממרכז לשמאל כשהדרך משמשת רק כסות ותירוץ ולא המטרה עצמה.
קחו עשרים שלושים שנה לאחור. אף עיתון מכובד לא התעסק בשטויות שאיש פולט על חברו. היו עיתונים חילוניים שהקדישו עמוד אחד לרכילויות ולסכסוכים וכל השאר עסקו בוויכוחים, לעיתים מרים, על שמאל וימין דת ומדינה חינוך ורווחה. יתר על כן, בני אדם לא העזו לדבר "אוף דה רקורד" באופן אישי כנגד חבריהם למפלגה ואפילו במפלגות אחרות. אם היו השמצות, והיו, הן היו על רקע דעות ועמדות.
בעיתונים חרדיים הס מלהזכיר על אינטריגות וסכסוכים אישיים. ולא שלא היו. בני אדם מאז ומתמיד נאבקו על כסא ועל נזר, כי זה הוא טבע האדם, אך הדברים לא דווחו ונותרו בדיוק במקומות בהם הם היו אמורים להיות, וכך ניתן היה לריב קצת ולעשות הרבה.
לא עוד.
כיום העיתונים החילוניים כמעט ואינם עוסקים באידיאולוגיה. מהכותרת הראשית, עמוד אחר עמוד, מרוחות השמצות מכוערות ומילים פוגעות של פוליטיקאי פלוני נגד אלמוני ולמחרת אלמוני מחזיר לפלוני. עיתון זה תומך באיש זה והוא ישמיע את דעותיו ואת השמצותיו ועיתון אחר תומך באחר ומלאה הארץ ריב ומדון ופגיעות נוראות של איש באחיו, לעיתים אחים לדרך שנשכחה ואבדה.
למרבה הצער, הדברים חדרו גם לשולי השוליים במחנה שלנו. שבועונים, אתרים וקווי נייעס, שעסוקים כל שעות היום, בפרסום השמצות שאמר פלוני על אלמוני ובחזרה. פרשנים עולים וקורעים פוליטיקאים לגזרים, מספרים על חולשותיהם על מה שנראה לפרשנים כשקרים, מצטטים להם עלבונות שהטיחו בהם ונותנים להם במה נרחבת להחזיר מכה אחת אפיים לאלה שהשמיצו אותם. הכול במסווה של "פתיחות", "שקיפות" ו"מדברים על הכול".
היחידים שנותרו נקיים מהשמצות אישיות ומדיווחים על אינטריגות בין אדם לחברו הם היומונים החרדיים. הם היחידים בעולם כולו!!! שמתמקדים בדרך. לוחמים על דרך, מסתערים בשצף קצף כנגד מה שנראה להם כדרך לא טובה, אך נמנעים באופן ברור לעסוק בבני אדם. לעיתים בני אדם אולי יוזכרו ואף לרעה, אך לא על מי שהם אלא על פגיעה בעולם התורה או דעה קלוקלת שהשמיעו, אך לעולם לעולם לא יהיה עיסוק בחייהם האישיים, במשחקי הכבוד הקטנוניים שלהם, במריבותיהם ובמפלתם האישית.
שווה לקחת את התובנה הזו גם למקום האישי, המשפחתי, החברי ואפילו למקום העבודה.
אני האחרון שיטיף בעד כליאת רגשות ושמירת דברים בלב, אך יש מרחק רב בין לומר לבן אדם ששומר את רגשותיו בליבו ומתפוצץ: "ספר על עצמך", לבין: "פרסם את כל מה שאתה חושב, על כל מי שאתה חושב ותבעיר אלף מדורות".
יש למישהו לחץ פנימי? שידבר עם איש מקצוע, או אפילו חבר האמון על שמירת סוד, שיוציא את אשר על ליבו. אבל מכאן ועד לפרסם בפומבי, בכלי תקשורת, מחשבות רעות של אדם כלפי זולתו?
בכל מקום עבודה באשר הוא יהיו תחרויות סמויות, קנאות קטנות ואינטריגות פנימיות. זהו טבע האדם. הושבת את העובדים "שישימו הכול על השולחן" הרסת את כל מרקם יחסי העבודה. בני אדם נוטים לומר בשעת כעס דברים שאין להם תקנה וככל שהדברים נאמרים בפומבי כך לא ניתן לקחתם בחזרה, כאותו משל על שמיכה מלאה נוצות שפוזרה מאחד הגגות. לך תאסוף את כל הנוצות…
בני אדם נושאים בליבם מחשבות לעיתים שליליות על זולתם. זה משהו שהם צריכים לעבוד עליו, אך עדיין משהו אנושי. לא יקרה כלום אם תחשוב על השכן שלך שהוא לא כל כך חכם. אבל אם תאמר לו את זה – קנית לעצמך אויב בתוך ביתך.
הדבר נכון גם ביחסים העדינים בתוך המשפחה. מטבע הדברים, ככל שהמשפחה גדולה יותר כך חלקיה: הורים, ילדים, גיסים, דודים, יהיו שונים זה מזה, ולא תמיד יהיה חיבור טבעי ביניהם.
אך למעטפת ששמה "משפחה" יש כוח אדיר שמרכך וממזג ומבטל שוני ואפילו הסתייגות. ברגע שהדברים "עולים על השולחן", ייקח המון זמן כדי ליישב את ההדורים, לעיתים אין מהם חזרה.
השלב היותר מתקדם הוא בני אדם שמרכלים זה על זה. רכילות היא דבר רע ואסור, אך אם היא נשארת בין השניים, נזקה מועט (גם אם עוונה כבד), אך כשמישהו "עושה טובה" ומעביר את הרכילות לאדם שכנגדו היא נאמרה, אינו עושה טובה כי עם רעה. אם מישהו מספר לכם לשון הרע שנאמרה כלפיכם הוא לא ידיד שלכם הוא האויב הכי גדול שלכם. הם גם גורמים לכם לעננת עצב וגם הופכים את הידיד או בן המשפחה (שחטא בחטא הרכילות) לאויב.
העיתונות העכשווית עושה את זה כל הזמן ולכולם. ובגדול. מוציאה דיבתם של בני אדם, לעיני כול. הופכת אוהבים לאויבים ומתחרים, ליריבים צמאי דם. כי לאחר שהדברים הודפסו ונשמעו, איש אינו יכול להישאר אדיש. היא מסיחה את העיסוק מהנושא לנשוא, מהדרך אל שוליה ומעשייה אל אי עשייה וחמור מזה – עשייה שלילית, הרס וחורבן.
מסקנה: לא רבותיי. לא נכון לדבר על הכול!
(חיים ולדר – במה)