"וְזֹאת הַתְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ג')
היושב לפני כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג ומאזין לאמרי פיו, אינו צריך להיות מחונן בכושר הבחנה מיוחד, כדי להרגיש כי לעומתו איש חובק זרועות עולם ברוחב היקפו. האש עצורה באמריו, ההגדרות הקולעות, עוז הביטוי, ויחד עם זה השתפכות הנפש מלב שכולו אומר שירה, כל אלה מייחדים את שיחתו הקולחת של האדמו"ר מקלויזנבורג ומשאירים רושם בל ימחה על השומע.
לפנינו קטעים אחדים מתוך שיחה שנמשכה כשלוש שעות, ואשר לא נשאה אופי של ראיון למען עיתון, אלא הייתה בבחינת מענה לשאלה: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. לא כל התשובות נועדו לפרסום ולא ניתנה רשות לגלותן ברבים. כל המתפרסם בזה הועמד על דיוקו, עד כמה שיד הכותב מגעת, לשחזר את הדברים ששמע, מבלי לרשמם באותו מעמד.
אינני נוטה לפסוק בבעיות שהן עיוניות גרידא ואינן למעשה, בבחינת: מה היה אילו… כל אימת שמתעוררת שאלה מעשית, הריני מעיין בפוסקים ומסיק מתוכם להלכה. הוא הדין בשאלת המדינה. לפני שהקימו את המדינה, איש לא שאל לחוות דעתי, לא הציונים, לא האנגלים ולא אנשי האו"ם… מכיון שהמדינה קיימת היום, הרי זו עובדה מציאותית, ואני פטור מלהתעמק בשאלה האם רצוי היה להקימה או טוב לה שלא נבראה משנבראה. גם המושגים של הכרה 'דה יורה' ו'די פקטו' אינם מופיעים בספרי הלכה. המצב העובדתי הוא, כי המדינה משתרעת על פני חלק של ארץ ישראל, ורק לאותו חלק של ארץ ישראל מותרת הכניסה ליהודים.
מקדושת ארץ ישראל אין ניתן לגרוע, והיא איננה תלויה במשטר ששולט בתחומי הארץ ובהתנהגות תושביה. גם בתקופת אברהם אבינו, תקופת 'הכנעני אז בארץ', היתה ארץ ישראל קדושה ונבחרת מכל ארצות תבל.
משל למה הדבר דומה? לספר תורה, אם כתבו מין הרי זה יישרף, אולם ספר תורה שנכתב כדת על ידי סופר ירא שמים, עומד בקדושתו, גם אם נמצא בבעלותו של מין וכופר או עכו"ם. אין להגיד: מכיון שספר זה נפל לידיים טמאות, נפסל ואין לנו כל ענין בו. להיפך, חייבים לגאול אותו ולנהוג בו קדושה, הוא הדין בארץ ישראל, שהחילונים שולטים בה כעת.
השאלה המעשית הניצבת לפנינו היא, האם במצב הנוכחי עלינו לבכר את העלייה לארץ ישראל, על פני הישיבה בגולה? כל עוד קהילות הקודש במזרח אירופה היו קיימות בתפארתן, במרכזי תורה וחסידות, משכן למילוני יהודים כשרים ושלמים, הייתה שאלת העלייה לארץ ישראל עניין של מדרגות אישיות – זקני הק' בעל 'דברי חיים', נכסף כל ימיו לחצרות ה' בארץ הקודש ולא עלתה בידו. היום נחרב כל העולם היהודי חורבן מוחלט, וארץ ישראל היא המקום היחידי, שיש בו מקצת מפלט לתורה והעיקר שאין בו גויים. כל הנגעים המצויים בארץ ישראל, דהיינו המינים והמינות, הפרת התורה והמצוות, מצויים גם בחו"ל, אלא ששם יש עוד משהו נוסף, והוא – הגויים. נמצא שהנאחז בנימוקים רוחניים כביכול בגולה, נאחז למעשה בגויים אשר שם.
מה ליהודי שומר תורה בחו"ל, ומה לפורק עול תורה בארץ ישראל
בוודאי, לאסוננו מצויים לרוב גם בארץ ישראל כופרים ומינים. דבר זה הוא אחת התמיהות שאין לי עליהן מענה: מה מעשהו של יהודי שומר תורה בחו"ל, ומה מעשהו של פורק עול תורה בארץ ישראל. אצל שני אלה לקתה מידת ההיגיון. לכאורה היצר הרע הוא פיקח ממולח, ולמה הוא מכונה 'מלך זקן וכסיל'? אלא, כלום אינו כסיל אם הוא מסית כופרים לשבת בארץ ישראל? והרי תענוגות עולם הזה והזדמנויות לפשעים, מצויים בחו"ל במידה הרבה יותר מרובה מאשר בארץ ישראל?
אנו איננו מגיעים לדרגת הראשונים, גם בענין קבלת כספים מרשעים. אבי זקני בעל 'דברי חיים' הק' מצאנז, היה בורר את כספי הפדיונות שנמסרו לו על פי מהות הנותנים. היו שטרות כסף ששרפם, היו שטרות כסף שהשליכם לבית שימוש, והיו שטרי כסף שפזרן בחוץ. אבי מורי זי"ע היה בודק את ציציותיו של הנותן, וכל מי שציציותיו לא היו כשרות על פי שיעור אורכן, סירב לקבל ממנו כספים. אני לכשעצמי נזהר לבל ישתתף מחלל שבת, במשתה השנתי שעורכים המוסדות שלי בארה"ב.
כאשר עלתה שאלת השילומים על הפרק, הייתי בין הרבנים המועטים שתבעו מהיהדות החרדית לדרוש את חלקה במישרין מהממשלה הגרמנית. אין ספק כי יכולנו אז להשיג עשרות מיליונים. התנגדו לעמדתי. והיום מתחננים לקבל פרוטות מ'קרן השילומים' באמצעות החילוניים, בדרך בלתי מכובדת.
הפשרה של אדמו"ר ר' יהושע מבלז
מספרים כי ראשי 'שומר ישראל' בגליציה, ארגון המשכילים והמתבוללים, הופיעו פעם בביתו של האדמו"ר ר' יהושע מבעלז זי"ע, והעמידו פני שוחרי שלום. טענו: למה זה להרבות במחלוקת בין יהודי ליהודי, מוטב שנחפש שפה משותפת. אנו המשכילים נכבד את המסורת כל כמה שאפשר, ומאידך גיסא ישתדלו האדמו"רים והרבנים להכניס קצת שינויים ותיקונים במנהגי המוני היראים, וככה נוכל להיפגש באמצע הדרך, ושני המחנות יתקרבו זה אל זה. האדמו"ר מבעלז הקשיב רב קשב לדבריהם ואמר: "הניחו לי עד מחר לחשוב בדבר". יצאו ראשי 'שומר ישראל' שמחים וטובי לב, כי הצליחו, כביכול, להבקיע את חומת בעלז המבוצרת. למחרת, בבואם לקבל את התשובה המיוחלת, אמר להם הרבי: "כל הלילה הפכתי והפכתי בדעתי, מה הוא השינוי שיתכן להכניסו במנהגי ישראל הקדושים, למען השביע את רצונכם. לבסוף עלה במחשבתי, מאחר ויהודים נוהגים לשים על שולחנם שני 'עדים' בשעה שהם נוטלים את ציפורניהם, חככתי בדעתי אולי אפשר לוותר על מנהג זה. אולם לבסוף באתי לידי מסקנה, כי חלילה לזוז זיז כלשהו ממנהגי ישראל הקדושים, אפילו מאלה שאין להם מקור בהלכה"…
זו היא הדרך בה עלינו לצעוד, לא לוותר בשום ענין על אורח החיים שנמסר לנו מאבותינו, ולהקפיד עליו ביתר שאת ועוז על אדמת הקודש, ובזה להקים חומת מגן ששום רוחות רעות לא יפרצו בה. כלפי חוץ, עלינו להישמר בעיקר לבל יתחלל שם שמים, חלילה, על ידינו, ולהקפיד שיתקדש שמו הגדול ברבים.
על דבר אחד לבי חרד בקרבי: על מגיפת המותרות, המתפשטת מארצות הברית ופורצת גם בקרבנו בארץ ישראל. אין התורה והמותרות יכולים לדור בכפיפה אחת! בני הכולל הספורים בארצות הברית, אשר מאהבת התורה וויתרו על תפנוקי העולם הזה, הם – תתקיים תורתם בידם. מעולם טוען אני כלפי יהודים שומרי תורה: "מה לכם שאתם צרי עין כל כך? מובטח לכם העולם הבא הנצחי על כל שפע תענוגותיו! לעומת זאת יודעים הנכם, כי פורקי עול תורה, צפויים להם יסורי גיהנום בעולם הנצח. למה זה, אם כן, אתם מקנאים בהם על הנאות העולם הזה, החולף וקצר הימים, ואתם מבקשים לחקות אותם, וליהנות גם אתם מכל המותרות, שמשמשים לחילונים תחליף בעד עולם הבא?". לא יתכן שדירתו של רב תדמה לדירת כומר להבדיל, זוהי הסכנה הגדולה שיש להתגונן מפניה. כל עוד היא באיבה בארץ ישראל, פן נאחר המועד ונמצאת התורה מתבטלת, חלילה.
לפני שנים שלחתי שליח אל הגאון הק' החזון איש והגאון הק' מבריסק זצ"ל, שישאל בשמי בעצתם. מתוך תשובתם הסקתי כי כוונתי לדעתם בתוכניותי, והדבר עודדני מאוד בדרכי. אני צועד בדרך תלמידי הבעש"ט והגר"א ולמעלה בקודש, בדרכי 'ראשונים כמלאכים', הרמב"ם והרמב"ן, שעלו לחונן את עפר ארצנו ולקומם את הריסותיה, בהם תמכתי יתודותי. אינני חרד מפני שלטון החילונים, כי כל זה בר-חלוף, ופתאום יבוא האדון להיכלו, ועתידים הם לחזור בתשובה שלימה וילמדו בינה.
לקראת המשיח, עלינו להתכונן בכל ליבנו נפשנו ומאודנו, ואז לא נירא אלא בלתי ה' לבדו. אנו נעשה את שלנו וה' הטוב יעשה את שלו, ויגאלנו גאולה שלמה אמיתית.
(פורסם ב'דגלנו' שבט- אדר תש"ך, מתוך הספר 'מפיהם של רבותינו')
1/363