- יש אנשים שלא כדאי להתווכח איתם.
באופן כללי טור זה אינו ממליץ על ויכוח כאמצעי שכנוע. להיפך, אם אתה רוצה לחזק מישהו בתפישתו תתווכח איתו… ועדיין רוב בני האדם נהנים מוויכוח טוב בשביל הגישמאק שבדבר, בשביל לבטא את דעתם גם אם זו לא תתקבל בסופו של דבר אצל הזולת.
אבל יש אנשים שרואים בוויכוח את סלע קיומם. ואני לא מדבר על ויכוחים בנושאי השקפה, אלא על דברים זניחים כמו איזה דגם של רכב עבר בזה הרגע. בדרך כלל אתה אומר משהו, השני אומר משהו אחר וממשיכים בשיחה.
לא אצלו.
כעת חייו יוקדשו להוכחה שאכן הצדק איתו, ולשם כך כל האמצעים כשרים. הוא יציע לך לרדוף אחרי המכונית או לנסוע לסוכנות, הוא יביא לך הוכחות שאתה טעית/הוטעית וכי למעשה מעולם לא הייתה לך הבנה אמיתית בשוק המכוניות.
בשלב כלשהו אתה תיפול על ברכיך, תתוודה על חטאיך ותודה כי הנך בור ועם הארץ בנושא מכוניות בכלל ובכל הנושאים האחרים בפרט. זה לא יעזור לך. עד שהוא לא יסובב את הסיבוב האחרון של ההוכחה לצדקתו הוא לא ירפה ממך.
- יש אנשים שלא כדאי להיכנס איתם לשיחה. כי בשיעור של "סיום שיחה" הם היו עסוקים כנראה בשיחה אחרת.
מדובר באנשים שלא יודעים לסיים שיחה.
אני לא מדבר על כאלה שאתה שואל אותם "מה שלומך?" ואתה מקבל את הגיליון הרפואי שלהם ושל קרוביהם מדרגה חמישית. אני מדבר על אנשים שכל מה שעשית זה לחלוף על פניהם ולהניד בראשך. מבחינתם הבעת דעה חיובית על משהו, לא חשוב מה, וניד הראש הידידותי שלך הופך לפיגוע זמן אמיתי, שעלול להשתרע על פני שעות, ימים ושבועות, כי הוא גם יתקשר אליך הביתה להסביר את טיעוניו.
יש שילוב של "המשוחח המתווכח" היינו, הוא בא אליך מראש עם ויכוח שלדעתו קיים ביניכם, "אני יודע שאתה נגד מתווה הגז ואני רוצה לומר לך ש…", אתה בכלל לא נגד מתווה הגז, וגם אם היית זה התבטל באותו רגע שזה עמד מול הסכנה הקיומית בלהיות משועבד לשיחה שלא רצית אותה מלכתחילה.
(כאן יוער, וסליחה שאני הורס את החגיגה, שמדין חסד עלינו לנהל מדי פעם שיחות שכאלה ובני אדם טובי לב אינם מנהלים רק שיחות שבא להם לנהל, אבל הטור הזה מנה לגרום לבני אדם שלא להיות האנשים שלא…)
- יש אנשים שלא כדאי לריב איתם.
באופן כללי לא כדאי לריב עם אף אחד. אבל בני אדם לפעמם מתקוטטים, כועסים זה על זה, נפגעים זה מזה. בכל בית הכי טוב ייתכן ריב מפעם לפעם בין שניים מבניו ואפילו בין בעלי הבית. זה נורמלי ואין בזה רע – בתנאי שמדובר בבני אדם שיודעים לריב.
לדעת לריב זה בכלל לא קשה. שלושה כללים:
א. תדירות (רבים פעם ב… ריבים תכופים מדי הופכים את החיים לאווירה של ריב).
ב. גבולות הריב (יש דברים שאסור להם להיאמר, כמו הערות על דברים שלא ניתנים לשינוי כמראה וכו' וכמו פגיעות והשפלות ושימוש בדברים אישיים שנודעו במהלך שיחות נפש. בעצם, יש עוד המון סייגים אך זה לא הנושא כעת).
ג. סיום הריב. לכל ריב חייב להיות תאריך תפוגה. בעיני, תאריך התפוגה של ריב הוא של חלב בשמש. זמן קצר. בכל מקרה לא הולכים לישון עם ריב בתוך המשפחה. מחוצה לה אפשר להתפשר על התפוגה, נניח של בקבוק קולה אחרי שפתחת את הפקק… זה נכון שאתה יכול לשתות גם אחרי כמה ימים, אבל הטעם…
אבל יש אנשים שפשוט לא כדאי לריב איתם, כי ברגע שהתחלת – לא סיימת. הם יסמנו אותך כאויב. הם יפתחו נגדך כמויות של משטמה שאין לה שום קשר לריב, הם לא יהיו פרופורציונליים בקשר לגבולות הריב, הם יאמרו ויעשו כל מה שהם יכולים כדי לפגוע בך וכמובן אין להם שום תאריך תפוגה.
אלה אנשים שאם תנסה להסתדר איתם הם יראו בזה חולשה ויריבו עוד יותר, אם תחזיר מלחמה – אותה תוצאה. הם גם אנשים שנקשרים מבחינה רגשית לריב שלהם איתך ולכן הם מתקשים להיפרד ממנו. גם אם תתנצל בפניהם מעומק הלב, אצלם "אין מחילה עולמי".
איך אמר לי פעם מישהו על אדם מוכשר וחרוץ שהמלצתי לקבלו לעבודה:
"אני יודע, חיים" אמר, "אני יודע שהוא מוכשר וחרוץ ומתאים לתפקיד כמו כפפה ליד, אבל יש לי בעיה איתו. אני לא יכול לריב איתו. אני לא עושה שום עסק עם מי שאני יודע שאי אפשר לריב איתו".
- יש אנשים שלא כדאי להיכנס איתם למשא ומתן.
כשהתקיים השיעור על משא ומתן הם שמעו רק את ה"משא" או שכחו את החלק של "המתן".
סיפרתי בעבר על דילמה מתוך תורת המשחקים: על בוריס ואביגדור שנותנים להם מזוודה עם מיליון דולר והם מתבקשים להתחלק ביניהם בתוך שעה, אך אם לא יצליחו להגיע להסכמה המזוודה תחזור לבעליה והם יצאו בלי כלום. אביגדור כמו כל אדם נורמלי בטוח שהוא יוצא מהחדר עם מחצית מהסכום אך כשהוא נכנס הוא מגלה שבוריס לא חושב ככה, הוא דורש לעצמו 900 ומסכים לתת 100 לאביגדור, אחרת… הוא יצא החוצה ושניהם יצאו בלי כלום.
יש אנשים כמו בוריס. עם נטיות להתעמת, להתעקש, לממש סיפוקים ולהתרחב. עם אנשים כאלה לא נכנסים למשא ומתן. אצלם יש רק משא בלי מתן. זה אפילו לא משחק. הם בטוחים שכך צריך להיות. הדרך היחידה להגיע איתם למשהו זה לנהוג בדיוק כמותם. להציע את הצעתך ולא לזוז מילימטר. תשעים אחוז הסיכויים שהעסקה לא תצא אל הפועל, אבל עשרת האחוזים שנותרו זה המון מול אנשים שכאלה.
- יש אנשים שלא כדאי להיות חייב להם.
כלום. שקל. שקית חלב. טובה. אלה אנשים שאם בחוויה שלהם עשו לך טובה הנך עבד שלהם עד מאה ועשרים שנה, עם חובה מוסרית לרשום בצוואתך לילדיך להמשיך את החוב המוסרי.
וכאן הסתייגות: בעבר רשמתי שנכון להרגיש כך. אבל מהצד של המקבל, לא של הנותן. בני אדם שעשו להם טובה, נכון אם יאהבו את החוב הזה ששמו הכרת הטוב, אך אין בדברים כדי להתיר לבני אדם שעשו טובה – לתבוע את שלהם. ובטח שלא שוב ושוב ושוב.
בשביל זה קוראים לזה "טובה" ולא חוב.
הכי תזהרו מאנשים שבאים כביכול לעשות לכם טובה, אך בעצם בונים קריירה על זה. לא מזמן התבררה באחד מבתי הדין תביעה של אדם שניסה לסייע לחברו שהיה בצרה, בשלב מסוים איימו עליו והוא ברח מהמערכה. החבר הסתדר בעזרת אחרים. זה לא הפריע לזה שנטש אותו, לתבוע את החבר כמה שנים, בסכום של עשרות אלפי דולרים "על זה שכמה חודשים עזרתי לך".
ושוב, "הכרת הטוב" היא אחת התכונות היותר מוערכות על ידי כותב השורות, אך זה רק מהצד של המקבל. זה לא יכול להיות דרישה של הנותן. כי טובה איננה חוב. ומי שמאמין שכן, לא כדאי להיות חייב לו.
- יש אנשים שלא יודעים לבקש סליחה, יש אנשים שלא יודעים לסלוח, יש אנשים שלא ניתן לדובב אותם, יש אנשים שלא ניתן לסגור להם את הפה. לרגע, יש אנשים שלא אוהבים לצאת לחופשה, יש אנשים שלא אוהבים לעבוד, יש אנשים שלא ניתן להשביע את רצונם, יש אנשים שלא ניתן לעבוד תחתם, יש אנשים שלא ניתן להיות הבוס שלהם, יש אנשים שלא יודעים להחליט. יש אנשים שלא יודעים לשקול בטרם יחליטו, יש אנשים שלא יודעים לומר "כן". יש אנשים שלא יודעים לומר "לא".
יש אנשים שכן, ויש אנשים… שלא!
(פורסם במגזין 'במה', י"א אלול תשע"ט, גליון 59)