"אם בחוקותי תלכו" (כ"ו, ג)
ההתרגשות כבר מניעה את מיתרי הלב, הציפיה הופכת דרוכה מיום ליום. הנה מתקרב היום הגדול – יום מתן תורה, היום בו נזכה לשוב ולעמוד כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה, לשוש ולשמוח בזכות העילאית שנפלה בחלקנו להיות מעוסקי התורה, מלומדיה ומתומכיה באהבה אין קץ.
ככל שמתקרב התאריך המרומם, ככל שבא לקראתנו היום הגדול, קול קורא לנו מעומק הנשמה לתפוס עוד משהו בתורה הקדושה. אנו רוצים לזכות בעוד משהו מטוב התורה, אנו שואפים לקבל ביום הגדול 'קפיצת התקדמות' משמעותית בקבלת התורה. הן כולנו היינו רוצים לזכות בקבלת התורה באמת, להרגיש שזכינו לגמרי בקבלת התורה, ויצאנו לדרך חדשה של אהבת התורה והתמדה בעיסוק בה.
אבל איך נוכל לזכות להתקדמות אמיתית בלימוד התורה? כיצד נצליח להגשים באמת את שאיפותינו לעלות ולהתעלות בתורה? איך נוכל לפתוח לעצמנו את שערי השפע והפרנסה, כדי שמוחנו וליבנו יהיו פנויים לעסוק בתורה ביתר שאת ועוז? לאחר שנים של נסיון להתקדם ולהתעלות בתורה, אנו רוצים כבר להגיע לתוצאה הנכספת – להתקשר ולהתחבר באמת עם התורה. איך נוכל לעשות את זה? איך נוכל לזכות בתורה?
הבשורה היא שיש כלי כזה. יש בתוך התורה מרכיב, חלק מהתורה, שהוא המפתח, הוא המאסטר, שפותח את שערי ההתמדה בתורה וההצלחה בה, בד בבד עם פתיחת שערי הפרנסה כדי לאפשר לנו לשקוד בתורה. את המפתח הזה העניק לנו במתנה רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא, בסדרו את המשניות, הן המפתח הסודי שפותח את השערים להצלחה בלימוד התורה, הן להבין תורה, הן להתמיד בתורה, והן לזכות בפרנסה המאפשרת לעסוק בתורה!
'וכשתדע את ששת סדרי המשנה, ייפתחו לך המעיינות להבנת חכמת התורה' – זה תרגום הבטחת ה'מגיד' הנבואי שהתגלה מדי לילה למרן רבי יוסף קארו, בעל ה'בית יוסף' והשולחן ערוך, חושף בפניו סוד שמימי על המפתח שמוביל להבנת דברי התורה, לקליטתם ולקניינם. לימוד המשנה הוא המבטיח את פתיחת הפתח לקליטת התורה, הוא הפותח את שערי חכמת התורה!
ולצד הבנת דברי התורה וקליטתם בבהירות, אנו שואפים לזכות גם להתמיד בתורה, לרצות ולחשוק להוסיף עוד ועוד שעות של לימוד התורה. כדי לזכות בהתמדת התורה, המפתח להתמדה הוא לימוד המשנה! וכך גילה הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, שכאשר אדם מקפיד על לימוד משניות דבר יום ביומו, הוא פותח לעצמו את החשק, הרצון והתשוקה להוסיף ולשקוד על דלתות התורה, להתעלות בה ללא הרף!
כששערי ההבנה פתוחים לרווחה והאדם שואף להתמיד בתורה, לא נותר אלא לסדר עניין חשוב נוסף – להעניק לו שפע פרנסה כדי שיוכל לנצל את המתנות הללו ולהתעלות בתורה. וכאן בא הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספה"ק 'אמרי פנחס', ומגלה כי 'משנה' בגימטריא 'פרנסה', כי לימוד המשנה פותח את שערי הפרנסה, מרעיף על הלומד שפע טובה וברכה!
אשרינו מה טוב חלקנו בבואנו ללמוד את המשנה הקדושה! היא פותחת לנו את שערי התורה, מאפשרת לנו להבין ולהתמיד בה כשאיפתנו הטהורה. לצד זאת, היא מעניקה לנו פרנסה בשפע, ברכה בבית, עושר ואושר תמידי. כל כך הרבה אנו מתאמצים לפתוח את שערי ההבנה וההתמדה לנו ולילדינו, כל כך הרבה אנו מתמסרים ופועלים להיטיב את פרנסתנו ולשפר את מצבנו הכלכלי – מתברר שזה בהישג ידינו, בקביעת סדר יומיומי קבוע בלימוד המשנה!
פרשת השבוע פותחת במילים 'אם בחוקותי תלכו', ורש"י מגלה שכוונת הדברים היא 'שתהיו עמלים בתורה'. וכשנזכה לעשות כן, מבטיחה לנו התורה 'ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה…', ועוד רשימה ארוכה של ברכות ומתנות, אשר יינתנו לנו בזכות עמלנו בתורה באהבה. כמה נפלא לגלות שעמל התורה, הבנתה והתמדתה, כמו גם ברכות השפע האלוקי – כולם טמונים בלימוד המשנה, אותה כדאי כל כך לאמץ ולקבוע בה סדר לימוד קבוע!
אם פעם לימוד המשנה היה עלול להיחשב כדבר קשה, הרי שהיום איכשר דרא, זכינו בזמננו שלימוד המשנה הפך קל ונגיש לכל. פירושים רבים חוברו והופצו, לוחות הלימוד זמינים, וזה עתה התבשרנו על קריאת גדולי ישראל ללימוד ה'משנה מאירה' – סדר לימוד שתי משניות ליום, עם ביאור קל ואהוב. הבה נאמץ את לימוד ה'משנה מאירה' בקביעות, וכך נרגיש טעם בלימוד המשנה ונפתח לעצמנו את כל השערים להצלחה בתורה ובפרנסה גם יחד!
רגל שנרפאה בחלום…
קבוצה קטנה של יהודים התגוררה בדורוהי, עיירה קטנטנה ומנומנמת בפרבר שקט במזרח אירופה. בראשם כיהן כרבי הרה"ק רבי יחיאל מדורוהי זי"ע, צדיק קדוש ונשגב שהתהלך בצינעא הרחק מעין רואים. הרבי היה נכד הרה"ק בעל ה'באר מים חיים' והבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ולימים היה חותנו של הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זי"ע, ובחר לעצמו את העיירה השקטה, למען יוכל לעבוד את בוראו בהסתר.
באותה תקופה, התגורר בעיירה בחור צעיר כבן 16, שביום מן הימים תקפו אותו כאבים ברגליו. לא מדובר בכאבים רגילים, אלא בכאבים עזים שפשוט שיתקו אותו, ריתקו אותו למיטה. בימי ההתקף הקשים לא ידע את נפשו מכאב, לא הצליח להתרכז או לתפקד, כל כולו היה נתון בצער מכאוביו. גם בימים אחרים התקשה ללכת, תמיד נכח הכאב בכף רגלו, לא נתן לו מנוח…
לאחר שכבר התייאש מהבטחות הרופאים, מהתרופות, מהשיקויים, מעשבי המרפא ומסגולות שהעלו חרס, פסע הבחור בצעדים כושלים, תרתי משמע, אל ביתו של הצדיק רבי יחיאל, לבקש את ברכתו ועצתו. הוא שירך את רגליו הכאובות, ובכניסתו אל הרבי פרץ בבכי מתמשך, כשסיפר על הכאבים העזים העוברים עליו. הרבי בירכו וחיזקו, אך ההטבה טרם הופיעה…
הימים עוברים חולפים, והרה"ק רבי יחיאל נסתלק לבית עולמו, מותיר את יהודי דורוהי שבורים ואבלים, ובתוכם – מיודענו הבחור שכל שיפור לא נרשם במצבו, ההיפך הוא הנכון: עם כל יום שחלף המצב הלך והחמיר, בסתר לבו כאב על שלא זכה להבטחה מפורשת מפי הצדיק כי ייוושע, על שהרבי הסתלק והותירו מיותם וכאוב…
באחד הימים, הבחור שוהה בבית הכנסת המקומי, ולפתע – שוב התקף עז של כאב ברגליו. הבחור החל לצעוק ולזעוק, לגנוח ולהיאנח. הכאב היה חד ומפלח, כואב ומטלטל… מעומק כאבו העמוק החל הבחור קורא בקול לא לו: 'נשמה מעולם האמת שתעשה עמי טובה ותפעל אצל בורא רפואות את ישועתי, אלמד לזכותה ארבעים פרקי משניות' – – –
הבחור עודו מבוסס בכאביו ובדמעותיו, אך התכוון לכל מילה בהבטחתו הנואשת. הוא קיווה שאחת הנשמות בעולם העליון תשמע את דבר הבטחתו, ותפעל עבורו את ישועתו הנכספת. וכך אכן קרה. מתוך כאבו וזעקותיו נרדם הבחור, והנה חלום…
ובחלומו, והנה הוא ניצב בתוך בית המדרש הגדול בדורוהי, ובכותל המזרח יושב הרבי הקדוש, רבי יחיאל מדורוהי זי"ע, מעוטר בטלית ותפילין. לפתע התרומם הצדיק ממושבו, ופונה לעברו כשבידיו הוא חובק ספר משניות גדול. עוד כמה שניות הוא מתבונן במראה הנשגב, ואז הרבי אומר לו:
'בני, הלא הבטחת ללמוד 40 פרקי משניות, ואני מבקש לזכות בהם, מעתה הם שלי. וזה לך האות – בקומך משנתך תראה כי רגליך נרפאו והכאב חלף עבר כלא היה. או אז זכור ואל תשכח למלא את הבטחתך באמונה, וללמוד לטובת נשמתי ארבעים פרקי משניות!'
אחוז בהלה ושטוף זיעה קרה התעורר הבחור משנתו הטרופה, זכר החלום עודנו מול עיניו, המראה הנשגב בו ראה את רבו מתגלה אליו מהעולם העליון עודו עומד מולו חד כתער. בידיים רועדות החל למשש את רגליו, בוחן את כל האזור שכאב, את כל המקומות בהם התפרצו ההתקפים, אך למרבה הפליאה ולגודל ההתרגשות – אכן כן, הוא נרפא לחלוטין, אין זכר לכל הכאבים והמיחושים שתקפו אותו ברגליו מזה שנים!
למעשה, היה זה היום האחרון בו חש החסיד בכאב. מאותו יום פסק הכאב ונעלם כליל, ואותו יהודי שש שמח למלא את הבטחתו וללמוד את ארבעים פרקי המשניות שהבטיח, שהיו טובה כה גדולה לנשמתו של הצדיק, והרעיפו עליו את הרפואה לה נכסף!
את הסיפור הזה סיפר מורי ורבי כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע, וללמדנו בא:
התורה הקדושה רצופת אהבה, אוצר של סגולות. אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל. לימוד המשנה – הוא היהלום שבכתר, הפנינה שבראש התורן. לימוד המשנה הוא מפתח עוצמתי חד וכביר, שמחולל ישועות נכספות, אף למעלה מדרך הטבע.
המשנה היא הטובה הגדולה שניתן לעשות לנשמות הנפטרים זכרונם לברכה – כי משנה אותיות נשמה. גם ברואי מטה זוכים ליטול ממנה ישועות ורפואות, למלא חופניהם באוצר בלום של ברכה. הבה נאמץ את המשנה בלימוד קבוע מדי יום, אם למעננו – לפתוח לנו את שערי התורה ושערי הפרנסה, ואם למען יקירינו – להעניק להם עילוי נשמה בגנזי מרומים. כך נזכה לקבל את מתנת המשנה מדי יום, ולמלא את נפשנו באוצר תורני נצחי יקר ערך!
התרופה המועילה לקשב וריכוז…
מוישי א. היה ילד מחונן ושמח, מאושר ומוצלח, כל רואיו ומכריו העידו כי לגדולות נועד. בעודו ילד צעיר, כבר הרשים את כל סובביו בשקידתו, בהתמדתו, בעמלו. אלא שלפתע, הפלא ופלא, התרחש מהפך מצער: הילד הצעיר החל נסוג לאחור, הצלחתו בלימודים הפכה לכישלון מהדהד, התמדתו ושקידתו שהיו שם דבר – הפכו לרחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב. ההורים המאוכזבים חשו כי פרח יקר נובל בין כפות ידיהם, ילד שהוא אוצר נדיר יורד לטמיון…
הם החלו רצים עמו ממכון למכון, ממאבחן למטפל, מבדיקה דידקטית ועד אבחון פדגוגי. עד מהרה אובחן הילד כלוקה בבעיית קשב וריכוז קשה, בעיה שהתפרצה אצלו בעיצומה של פריחתו הלימודית!
ההורים המתוסכלים לא ידעו את נפשם למשמע הבשורה. בנם אהובם, בנם יקירם, מחמל עיניהם, שכל כך הרבה תקוות נתלו בו וכה הרבה דיברו בשבחו – והנה כל זה נעצר ונבלם. הילד הולך ומידרדר, מתקשה לתפקד במסגרת החינוכית, הופך לילד הבעייתי של הכיתה…
נבוך ושבור לב, נכנס אביו אל מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. הוא תינה את צערו בנפש נכאה, כתפיו רטטו בבכי כשסיפר לרבי שהאבחון המקצועי אינו מתיר מקום לתקווה. 'הילד איננו ואני אנה אני בא!' – זעק האב השבור אל מול פני הרבי, שואג בתפילה ומבקש ריציון?…
הרבי הביט בו בעיניים טובות ורחומות, ונאנח עמו בהשתתפות. אחר כך, הציע לו הרבי עצה מועילה, שבמבט ראשון נראתה כלא הגיונית, ורק בהמשך הובן כמה היתה גאונית… הרבי הציע שהאב ילמד עם בנו יקירו כמה משניות מדי יום, פשוט כך: על סדרי הלימוד שהילד בקושי עומד בהם כיום – יוסיף האב וילמד עמו פרקי משניות!
'והלא הילד חסר קשב וקשה ריכוז!' – שאל האב המבולבל. איכה נוסיף על לימודיו הקבועים לימוד יומי נוסף? איך יוכל להתרכז ללמוד עמי עוד כמה משניות ליום?'
הרבי חייך בהבנה, אך שב על הוראתו: 'דע לך, כי אין כמו משניות כדי לשוב ולפתוח את לב בנך ויכולת הקשבתו ועיסוקו בתורה. אם לעצתי תשמע אל תוותר! – מדי יום תנסה ללמוד אתו כמה משניות…'
הרבי שתק לרגע, ואז הוסיף: 'והיה כי יקפץ הילד למשחקיו, ישתרע על הרצפה, ירוץ אחר גולות או יזחל אחר מכוניות צעצוע ממונעות, עדיין אל תוותר… תתיישב אחריו על הרצפה, ותלמד משניות בקול, למען ישמעו אוזניו ולבבו יבין את דברי המשנה. הם ירפאו את הבעיה שנוצרה, ויחישו את חזרתו לספסל הלימודים בהצלחה!'
הרבי סיים את דבריו, והאב יצא ממנו מחוזק ומאמין. הוא לא איחר לעשות כדברי הרבי, ואכן מדי יום נראה בבית המחזה המוזר-משונה הזה, כאשר אבא בשנות השלושים ומשהו לחייו, מתיישב על הרצפה לצד בנו בן ה-8, כאילו הוא בן גילו ממש. בשעה שהבן מתרוצץ במשחקיו, האב משמיע לו משנה ועוד משנה, מבאר בפניו פרק ועוד פרק…
ימים חלפו, גם שבועות. לאחר כמה חודשים דיווח המלמד על שיפור ניכר המתחולל בילד, משהו שלא יאומן. ללא כל טיפול תרופתי וללא כל עזר חיצוני, אט אט שבו הריכוז והקשב של הילד למקומם הטבעי, והוא זכה לשוב ולהימנות על בחירי התלמידים בכיתה, כשעיני אביו רואות ושמחות, והוא מאושר וגאה בבנו כמו פעם ושב ומאמין כי עדיו לגדולות….
את הסיפור הנפלא הזה שמעתי מידידי הרה"ג רבי פנחס משה לנדמן שליט"א, אשר שמע את הסיפור מאבי הילד. והלקח שבו נועד לחדד לעינינו כי המשנה היא אותיות נשמה, היא חודרת לפנימיות העמוקה ביותר של נפש האדם, אל הנשמה עצמה. המשנה היא כמו תרופה שנספגת במקום העמוק, החשוב והקריטי ביותר – בנשמה עצמה, שם היא מחוללת פלאים נשגבים וישועות נפלאות.
בימים אלה שקודם מתן תורה, כשאנו מחפשים את המפתח האמיתי שיוביל אותו לזכות בקבלת התורה, אין לנו שיור אלא המשנה הזאת, לתפוס את המשנה בכל הכח ולאמצה אל ליבנו. וככל שנתמיד בלימוד המשנה, ככל שנשקיע כוחות ומאמצים לקבוע בה סדר לימוד בקביעות, ככל שנאמץ לעצמנו צורת לימוד קבועה – כך נזכה שנותן התורה יפתח לנו את אוצר התורה, ויעניק לנו מטובו ומשפעו את התורה באהבה!
נס הצלה באישון ליל
הלילה כבר ירד מזמן, ליל שבת קסום ושקט. סעודות השבת הסתיימו זה מכבר, ברוב הבתים – הכל כבר עלו על יצועם. בבית אחד בבני ברק, אבי המשפחה שב עתה משמחה בשעה מאוחרת, בכל לבו הוא מבקש לפנות לישון, לצבור כח לקראת יום המחר. כשכבר עלה על יצועו והוא שוכב במיטתו – נזכר בשיעור המשניות שלו, אותו קבע כמנהג של קבע דבר יום ביומו, ואילו היום – טרם למד אותו.
מלחמה התחוללה בלבו. הן הוא כה עייף ותשוש, חסר כוחות לחלוטין. לקום עכשיו? מה בוער? וכי מה יקרה אם ישלים מחר את השיעור של היום?! מצד שני – הן זו הקביעות שלו, והוא שומר עליה מכל משמר, חוק ולא יעבור. האם היום יוותר על הזכות הכבירה?!
עוד רגע או שניים של התלבטות, ורגע לפני ששמורות עיניו נעצמו – החליט לקום ולהסתער על המשנה האהובה. הוא קם מהמיטה במבט נחוש, הוציא את הספר מהארון, והתיישב במטבח – המקום היחיד בו דולק האור בשעה כזו, כדי ללמוד את שיעורו היומי…
הוא לומד את המשנה הראשונה בחשק ובהתלהבות, ולפתע משהו 'לא מריח לו' – תרתי משמע. הוא מתחיל ללמוד את המשנה השניה, והוא כבר חש ריח לא נעים מתפשט בחלל הבית, טרם הצליח לעמוד על טיבו. כשהוא מסיים את המשנה הוא מגלה כי מקור הריח והעשן הוא פלטת השבת… מסתבר שהמגבת המכסה את סיר הטשולנט גלשה על הפלטה, וניצוצות כבר החלו להיתפס בשוליה…
הוא עצר את עצמו מלזעוק בבהלה, הן בני הבית ישנים. היה זה תקופה קצרה לאחר שמגבת שעל פלטת שבת התלקחה וגרמה לאסון שזעזע את העולם היהודי כולו, והוא הבין כי ברגעים אלו ממש ניצל מאסון דומה. הוא הרחיק את המגבת מהפלטה הרותחת, ועיניו זלגו דמעות הודיה לה' בראותו כי כבר נפער חור במגבת, עדות לרתיחה הגבוהה שהותירה חותם של אש במגבת המפויחת…
אך נפשו ונפש בני משפחתו היו לו לשלל, מתנה מבורא עולם. המשניות הצילו את חייו, שמירת הקביעות ללימוד המשניות מדי יום – היא שהצילה אותו ואת משפחתו מאסון כבד. רק אז הבין כמה גדול כח המשנה לשמור ולהציל את לומדיה מכל צרה וצוקה!
הסיפור הזה, אותו שמעתי מגיבור המעשה – קרוב משפחתי שליט"א, מלמד אותנו כי לא זו בלבד שהשונה שתי הלכות ביום – והלכות אלו הן משניות – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, אלא גם מובטח לו שהוא נשאר בן העולם הזה… לימוד המשנה עשוי להציל חיים, הוא פותח ללומד את כל שערי השפע האלוקי. הבה נלמד את המשנה, נפתח לעצמנו את שערי קבלת התורה, ונזכה לכל הברכות הכתובות בתורה ללומדי התורה ועמליה!
מסגרת לעמוד הראשון:
ברגע האמת – אין פונדק!
הגאון רבי משה לנדיסקי זצ"ל היה מראשי ישיבת ראדין, וממקורבי ראש הישיבה – ה'חפץ חיים' זצ"ל. הוא היה גאון ושקדן בקנה מידה עצום, וגם בעת נסיעתו בדרכים – שינן מסכתות שלימות בעל פה, משנה אחר משנה, מילה אחר מילה. באחת מנסיעותיו, לפתע, באחת המשניות בסדר 'נזיקין', שכח רבי משה מילה אחת, ונעצר מהמשך החזרה, כדי שיזכור מה המילה הנשכחת וימצאנה כשיתגלגל לידו ספר משניות…
כעבור כברת דרך קצרה, הגיעה העגלה לפונדק קטן, ורבי משה שמח לגלות כי מדובר ביהודי, אולי יש בידיו משניות 'נזיקין'. לאושרו לא היה קץ כשבעל הפונדק סיפר שאין בידיו משניות בכלל, מלבד כרך 'נזיקין' הדרוש. רבי משה מוצא את המילה הנשכחת בתוך הספר כמוצא שלל רב, וממשיך בדרכו…
כשהגיע לראדין, נכנס אל ה'חפץ חיים', ובאושר רב סיפר לו על הנס שגמל עמו הבורא, במוצאו על אם הדרך בדיוק את הכרך הדרוש לו. ה'חפץ חיים' השיבו בחיוך: 'ר' משה, הלא תדע כי כאן יש פונדק, ניתן להסתייע בו… אבל שם למעלה, כשנעמוד למבחן, שם אין לא פונדקים ולא כרכים, לא תהא לנו עזרה… למבחן שם צריך להיערך בכל הכח…'
אכן, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו! כולנו נעמוד למבחן שמימי על כל משנה ומשנה, כמה למדנו, כמה שיננו, כמה חזרנו עליה. הבה נאמץ לעצמנו סדר לימוד חוק ולא יעבור בלימוד ושינון המשניות, זו הדרך היחידה להבטיח את הצלחתנו במבחן בעולם העליון, להבטיח לנו חיי נצח מאושרים!
1/441