ברוך ה', עם ההתפתחות הנרחבת של לימוד הדף היומי בקהילות שונות, יהודי החוזר מעבודתו ומהלך עם גמרתו בידיו לבית המדרש, אינו מחזה נדיר. אולם, איש לא יחלוק על כך, שיהודי ההולך לבית המדרש עם גמרא, ובבית המדרש הרי הוא לומד בגמרא אחרת, הוא מחזה נדיר.
זהו סיפורו של אחד מלומדי הדף היומי. הוא מקפיד ללמוד בגמרות של מאורות הדף היומי, לא רק בגלל המהדורה מאירת העיניים, אלא גם בשל "מאורות ההלכה" ו"מאורות המשנה" המצורפים לגמרא. ובכל זאת, בכל תחילת מסכת וסיום מסכת הוא מגיע לבית המדרש עם כרך תלמוד בבלי אחר. לא כרך כיס, אף לא מהדורה בינונית. הוא מהלך לבית המדרש כשבידו כרך ענק ועבה.
הוא רגיל ששואלים אותו לפשר מעשיו, ועוד לפני ששואלים הוא כבר עונה את התשובה. הרי לפניכם סיפורו המרתק, לרגל סיום מסכת שבת:
הייתי ילד כבן שבע או שמונה, כאשר הורי למדו מדף הקשר השבועי שהבאתי מבית הספר בו למדתי, כי עליהם לרכוש עבורי מסכת ברכות, יען אנו עומדים להתחיל ללמוד גמרא. ההתרגשות היתה רבה. אבי הבטיחני נאמנה כי כבר בתחילת השבוע אזכה לחבוק בידי מסכת ברכות. ביום ראשון קיים אבי את הבטחתו. באהבה עד אין קץ עמלה אמי לעטוף את הגמרא, בעוד אבי מביט מן הצד, ואני עומד בין שניהם וחווה את אחד הרגעים החמימים של ילדותי, אשר הוטבעו בנשמתי לעד.
לעת לילה עליתי על יצועי, הגמרא הבוהקת הוצבה בגאון על שולחן חדרי, כך שאוכל לראותה ממיטתי. נדמה היה לי כי רסיסי כוכבים מפוזרים על הגמרא, ממתינים שאלקטם עם בוקר. לא נרדמתי. אפילו לא ניסיתי.
אותו לילה, איני יודע באיזו שעה, הייתי עד לשיחה שהתנהלה בין שני הורי.
מצבם הכלכלי היה דחוק. לא סבלנו מעוני, אך איני יכול לומר שמצבנו היה משופר הרבה מעבר לכך. כל הוצאה חושבה מראש, נשקלה, נאמדה ונדחתה במידת האפשר. והנה, פנה אבי לאמי ושח לה, כי גילה היום בחנות ספרי הקודש, שבית דפוס מסויים הוציא לאור מהדורת ש"ס מיוחדת במינה – ש"ס המכיל את כל מסכתות התלמוד הבבלי בכרך אחד גדול.
אמי לא פתחה מעולם תלמוד בבלי, ולפיכך הסביר לה אבי, כי שישים המסכתות שבתלמוד הבבלי מחולקות לכרכים רבים. בדפוס זה צילמו בכל עמוד ארבעה עמודי גמרא, כך צמצמו את נפח הש"ס בשלושה רבעים. גם כך היה הכרך ענק ממדים ורחב ביותר, אבל את המשימה שנטלו על עצמם השיגו – כל הש"ס בכרך אחד.
"אינני יודע למי מיועד הש"ס הזה, הוסיף אבי ושח לאמי, "מה גם, שמהדורת הש"ס שצולמה בו ישנה ולא נוחה לקריאה. הכרך כבד, אותיותיו קטנות. אילו הייתי חברו של בעל בית הדפוס, הייתי מציע לו לשקול שנית את ההוצאה לאור של מהדורה זו.
"אבל" – המשיך אבי – "בדרכי הביתה נצנץ רעיון בראשי.
"שמעי נא. את יודעת, אני ניצלתי מן המלחמה בעור שיני. ב'חדר' למדתי כאשר רוחות מלחמה עזות נשבו והרעידו את אמות הסיפים, ואת ההמשך את כבר יודעת…"
אני כבר קמתי ממיטתי בחשאי, והצצתי דרך חרך המנעול באבי היושב על כסא במטבח, ומביט בציפורניו הסדוקות מעבודתו הקשה. אמי הנהנה ולא הוציאה הגה, ואבי המשיך:
"עז רצוני לעשות כל שלאל ידי כדי להעניק לבננו את התחושה, כי הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא שידבק בתורה, ילמד אותה ויקיים אותה, כפי שעשו אבותינו כל הדורות. ברכישת ש"ס זה אני מגשים שתי מטרות: האחת, אמחיש לו על ידי המתנה את הערכתנו אליו, עם תחילת לימודי הגמרא, ובנוסף" – הגביה אבי את קולו – "אני רוצה שיידע, כי אם ישתוקק מאד, יצליח לסיים את הש"ס".
קולו של אבי רעד. "אניח לפניו את הש"ס כולו בכרך אחד, וכך גם לעיניו של ילד ניתן יהיה לטעת את הרצון הכביר מחד גיסא ואת האמונה והביטחון ביכולת מאידך גיסא". הוא הנמיך את קולו, "עז רצוני לרכוש עבורו ש"ס זה, אנא, חווי דעתך".
אמי לא ענתה. רטט בכיה נשמע עד לחדרי.
עם ערב שב אבי לביתנו ובידיו הכרך הגדול הזה.
אבי הלך לעולמו זה מכבר, אמי לא נותרה אחריו זמן רב, אבל הכרך הזה, עדות אילמת לאהבת התורה המופלאה של הורי היקרים, נותרה עמדי עד היום הזה.
כאשר אני הולך לבית המדרש לסיים מסכת מסדר הדף היומי, או להתחיל מסכת חדשה, הכרך הזה הולך איתי.
*
ובשולי הסיפור, נקודה למחשבה: אותו אב יקר יכול היה להרשות לעצמו לייקר את לימוד התורה בעיני בנו על ידי רכישת ש"ס. ומה בדבר אב אשר מסוגל לייקר את לימוד התורה בעיני בנו על ידי… שהוא עצמו יקבע עיתים לתורה?!
(גיליון 'מאורות הדף היומי')
1/386